Search

איסור על הפלות - שנת 2022

בית המשפט העליון בארה"ב הפך פסיקה משנת 1950 על זכות הנשים לעשות הפלות. ומה עוד לא השתנה?


אנחנו חיות בתחושה, חלקה אמיתי וחלקה כוזבת שאנחנו חיות בתקופה של קידמה, שבמדינות דמוקרטיות זכות האשה על גופה זה ערך עליון שלא ניתן לשינוי. עד שבא שינוי. מתחיל רחוק או בקטנה ואז או שאנו עוצרים אותו הוא שהוא ממשיך לזחול לתוך החוקים והנורמות הישנות חדשות, ושוב משתנים סדרי עולם, לרעתה של האשה כמובן, איך לא.

בית המשפט העליון? הרי זה מקום הכי מכובד הכי גבוה, הכי מחוץ לזכותנו להעביר עליו ביקורת? אבל למה בעצם? הרי בביתי המשפט יושבים בני אדם, ולהם דעות וערכים, ומובן שדעות וערכים אלו ישפיעו על הפסיקות שלהם!

ישנם מקצועות מסוימים, בהם מנסים להיות כמה שאפשר "אוביקטיביים" ולא לתת לדעה האישית שלנו לקבוע. ככה זה בהחלט בבית משפט, או גם בבית הדין לעבודה בו כיהנתי כנציגת צבור עובדים.

פעם כשישבתי במשפט הדן בהטרדה מינית במקום העבודה, הבנתי למלא עומקו את הצורך ואת הקושי להיות אוביקטיבית. הלב שלי זעק לקחת את הצד של המתלוננת, ולהעניש את מי שעשה רושם רע עלי ועל חברי למוטב. כדי לגבור על רחשי הלב, החלטנו לא לדון ביננו על התיק, כל אחד מחברי המוטב יקרא את החומר, ישווה, ילמד את הראיות והמסמכים ורק אחר שכל אחד יגבש עמדה מסוימת נשוב ונדון בנושא.

אבל זה קשה מאד ותובעני להשאיר את ערכייך בצד ולדון בקור רוח במקרה ספציפי.

אז תארו לעצמכם שאנשים מגיעים עם עמדות וערכים, ושינוי הפסיקה, שכמוה כשינוי חוק, נמצא בידיהם ובידיהם בלבד. הם לא משפיעים רק על אדם בודד שנשפט בפניהם אלא על עשרות ומאות אלפי נשים באשר הן שם.

ובדרך כלל, איך לא, זה קומץ אנשים, גברים בדרך כלל, לבנים בדרך כלל, אמידים בדרך כלל, שמחליטים על הנשים ועל הזכויות והחובות שלהן.

משך שנים אושפזו בארה"ב נשים על ידי הבעלים שלהם והרופא המשפחתי, בגלל שלא היו טובות דיין, היו בעלות שאיפות לא רצויות, כמו לעבוד.. ואישיות לא "נכונה". הפסיכיאטרים בנו וילות מהשגעון של הנשים האלו, זאת כאשר הן לא אושפזו, בכפייה כמובן. מי שלא קראה את הספר "נשים ושגעון" מוזמנת לעשות זאת.

ובאשר להליכה אחורנית? גם זה לא חדש.

במלחמות העולם נשים תפסו את מקום הגברים במקומות העבודה, ועשו קפיצה אדירה קדימה במעמד שלהן, אבל אחרי המלחמה, הן התבקשו בנימוס או קצת פחות בנימוס, לפנות את מקומן לגברים הגיבורים שחזרו משדה הקרב, ושילכו במטותא הביתה לגדל ילדים.

אז כן, קדימה ואחורה זה מהלך מוכר מאד.

על שולחני נמצא ספר קטן, מניפסט לזכויות האשה של צרפתיה אמיצה אחת בשם אולימפ דה גוז' במאה ה18. תנחשו היכן סיימה את חייה? על הגיליוטינה כמובן. דרך אכזרית ויעילה לגדוע את החלומות.


אז מה עושים? ממשיכים להלחם על הדעות ועל הזכויות ועל האמנות. בכל זאת אנחנו במקום אחר עכשיו מבחינת יכולת ההשתכרות. זה נראה לי כמעט הכי חשוב יכולתן של נשים לפרנס את עצמן ואת ילדיהן ולא להיות תלויות.


לפני כ 20 שנה בהיותי בצרפת לומדת לדוקטורט למשפטים, עשיתי מחקר במקרה משפטי מאד יוצא דופן.

היה מדובר בילד, שנולד לזוג הורים, ואשר האם לא עשתה הפלה בגלל שההורים לא יודעו באשר למום של הקשה מאד של העובר ושל התינוק העומד להיוולד. לפיכך במקום להפיל את העובר, האם המשיכה בהריון ונולד ילד כה פגוע עד כי הוא חי בסבל מבלי יכולת לקיים כל סוג של חיים מתקבלים על הדעת. לא גופנית ולא קוגניטיבית. ובכל זאת הוא זה שהגיש את התביעה!

הכיצד? אפוטרופוס הגיש את התביעה בשמו! הוא תבע את הרופאים ומערכת הבריאות על כך שגרמו לתינוק להוולד בעוולה לחיים של סבל. זו היתה אחריותם לא לאפשר לו להיוולד!!!!

היכן שמעתם תביעה שכזו? הרוחות סערו אז, העיתונות הכתובה והמשפטית, דנו בכך ללא הרף.

בעיניים של אז, התביעה הזו נראתה לי בלתי מובנת וקיצונית מאד.

אבל כחושבים עליה עכשיו לאור הביטול של זכות האם להפיל. גם מאונס? גם מגילוי עריות?

ומדוע שילד שנולד מגילוי עריות לא יוכל לתבוע את מערכת המשפטו ו/או המערכת הרפואית על שגרמו לו להיוולד לבושה, לסבל, לקשר משפחתי חולני, וכנראה גם למצב גנטי מוחלש? אלו חיים של סיוט!

בעיקר אם מכריחים את האם ללדת את הילד נגד רצונה.

פתאום זה נראה לי רעיון בכלל לא מופרך.

מה שמופרך, זה עולם בו קובעי המדיניות לגבי הנשים הם ברובם גברים ממעמד גבוה, שאין להם שמץ של מושג מה זה להיות אשה, מה זה לחוות אונס, מה זה לחיות בעוני, וקצרה היריעה מלהכיל.

כואב ומקומם.