top of page
Search

איך להתגבר על פניקה

Updated: May 15


אני בפניקה?! אומרת/שואלת אותי אמירה בשבתה אצלי בקליניקה בפעם הראשונה. מה זה בכלל פניקה?

מאד נבהלתי ממה שקרה כאן ב 7 באוקטובר. אני מרגישה שמאז אני לא נותנת לילדים שלי לצאת ממרחב הראיה שלי אפילו לשניה, אבי בעלי אומר שאני מגזימה קצת וגם הילדים רבים איתי לא מעט.

אמירה גדלה בצפון הארץ, בצל שנים של קטיושות ומקלטים. ככה זה במדינה שלנו שאזורי המלחמה לא תמיד באותו מקום אבל הם תמיד שם. היא זוכרת את אמא שלה מאד חרדה, מתוחה, משגיחה עליהם בשבע עיניים. אני מתנהגת די כמוה אומרת אמירה בחצי חיוך למרות שאז הבטחתי לעצמי שאנהג אחרת.

אז האם אני בפניקה? היא שואלת אותי.

ואני אומרת: פניקה היא תחושה שבכל רגע הולך לקרות אסון ושאינך יכולה לעשות שום דבר כדי להתגונן מפניו. זו תחושה של חוסר אונים מוחלט שבעצם אין לך איך להתגונן מפני מה שקורה או שעומד לקרות.

היא מקשיבה קשב רב. ואומרת שזה בדיוק מה שקרה לאנשים ב 7 לאוקטובר. וזה נכון. תחושת חוסר אונים קיצונית. באמת לא היה כמעט שום דבר שאפשר לעשות.

ואיך זה קשור למצבך עכשיו? אני שואלת אותה והיא עונה שאם זה קרה שם זה יכול לקרות בכל מקום.

תיאורטית זה בהחלט נכון, גם אבי חושב ככה? לא, היא אומרת ברור שלא. הוא אומר שלא הגיוני לחיות ככה, ולא הגיוני לפחד כל הזמן, ולא הגיוני שבתל אביב יקרה דבר כזה, וכי הצבא שלנו נלחם עכשיו, וכי המשטרה וכל כוחות הבטחון עירניים ביותר, ורמת הכוננות מאד גבוהה ושבכלל אי אפשר לחיות ככה שכל הזמן מפחדים.

אבי בעלה של אמירה חזר עכשיו משירות מילואים. הוא לוחם וברשותו נשק. נוכחותו משרה בטחון גם עליה וגם על הילדים. הבטחון שלו קשור להיותו לוחם. זה לא רק בגלל הנשק אלא גם ובעיקר בגלל שהוא נלחם ומרגיש את הכוח בידיו. הוא מרגיש שהוא עושה משהו משמעותי. ואילו את בבית עם הילדים, רואה ושומעת סיפורים קשים. זה תורם לתחושה של חוסר אונים וגם יכול לעורר תחושה של פניקה או של חרדה כללית שזו התגובה הנפוצה.


אבי שאל אם אני רוצה להוציא רשיון לנשק, בואי נלך למטווח הפציר בה, רוצה לחזק אותה. היא צוחקת, עם שתי הידיים השמאליות שלי, זה לא נראה לי רעיון טוב.

אז מה דעתך לעשות קורס בקרב מגע? אני שואלת אותה. איך זה קשור ומה זה יעזור לי? היא שואלת. ובכן זה מאד עוזר לתחושת בטחון כאשר יודעים להתגונן. נכון זה אולי לא סוג התגוננות מול כוחות רשע שטניים, אבל זו התגוננות כללית שנותנת תחושה של יכולת ושל בטחון. וואלה, רעיון נחמד, היא אומרת. גם הילדים שלך יכולים לעשות קורס כזה, לבנות זה בכלל מאד חשוב בהרבה היבטים של החיים.


הבעיה היא שיש מחשבות מפחידות שעולות לפעמים בראשי, בעיקר שאני לרגע לא יודעת היכן הילדים.

אני מבינה לגמרי שזה קורה, ועוד נדבר על זה, אבל אל תתני למחשבות הרעות לנצח את המחשבות הטובות.

כי בסופו של דבר, אף אחד מאיתנו לא יודע מה צפוי לו בהמשך החיים ואנחנו עדיין מקווים לטוב, שואפים לשיפור, ועושים כל מה שביכולנו לכדי לגרום לזה לקרות. ובינתיים צריך לחיות!

זה לא אומר שלא תדאגי לילדים, או שלא תשגיחי עליהם מרחוק, אבל זה כן אומר לחשוב ביחד עם אבי, מה סביר בגילאים של כל אחד מהם, היכן אפשר להניח להם לחיות את חייהם, כי גם שמירה הדוקה מדי לא תמיד מביאה לתוצאות הכי מוצלחות. הכל במידה. ואת החרדה אפשר וכדאי להסתיר במידת מה, אולי אפילו במידה רבה, לא נרצה"להדביק" אותם בחרדה שלנו.

גם לפני המלחמה היה לנו השיח הזה, היא מודה בסוף השיחה, המלחמה רק הקצינה את זה את אצלי. אבי תמיד אמר שלא צריך לדאוג כל כך ושאני לא נותנת לילדים לזוז... היא צוחקת, אני כמו אמא שלי.

כן, אני אומרת לה, אנחנו לומדים להיות הורים מההורים שלנו, אבל אפשר לשפר ולתקן ולשנות כדי שההורות תהיה לפי המידות שלנו - של זוג ההורים הזה אמירה ואבי, לילדים האלו, הילדים שהם רק שלכם.


אבי אומר שהכל יהיה בסדר, היא אומרת לי בדרכה החוצה. גם את חושבת ככה?

כן, כאשה מבוגרת ובעלת נסיון, כמי שראתה כבר הרבה קשיים וצער, אני חושבת שהכל יהיה בסדר. צריך אורך רוח, סבלנות והרבה כוחות. וכך אפשר יהיה להעמד מחדש על רגליים.







Comments


bottom of page