אני, פרימה והפסנתר: על מוסיקה, קרבה ופרידה מחתולה מיוחדת
- Nirit Eshkar Tolkowsky
- 2 days ago
- 3 min read
Updated: 16 hours ago
החתולה שלי מתה לפתע פתאום, ואני השתתקתי. לא יכולתי לכתוב אף מילה. גם לא לדבר. עליה או על מה שקרה. ועל הלב שלי.
אני יודעת שאנשים חושבים שכשמשהו רע קורה, אז טוב לדבר, וזה אולי נכון, בדרך כלל נכון, אבל לא תמיד אפשר לדעת מה לומר, ולמי ...
אני יודעת שאנשים חושבים שכשמדברים אז מרגישים יותר טוב, וזה אולי נכון בחלק גדול של המקרים, אבל לא תמיד זה מצליח, ולפעמים השתיקה תופסת את מקומן של המלים.
החתולה שלי מתה לפתע פתאום, וההפתעה גם היא יש לה איכות כואבת משלה, כי מה אפשר לעשות, אבל נפש האדם זקוקה להכנה לפני שקורים דברים, לא רק דברים רעים, גם תתפלאו, נפש האדם זקוקה להכנה גם כשקורים דברים טובים.
כך אנו בנויים, הנפש שלנו זקוקה להכנה כדי להתמודד עם רגשות עזים, עם מאורעות קיצוניים ועם הבלתי צפוי.
והרי אני איני צעירה, והשנים שאנו חיים בהם הינן שנים של סערות, מלחמות, חטופים, הרוגים, קרבנות טרור ומה לא. אז איך חתולה אחת קטנה, לבנה עם עיניים צבעוניות, בכלל יכולה להשתלב בכל הצער הזה בו טבולים חיינו?
ומהו הדבר שגורם לנו לקשור חיינו בחיית המחמד שלנו, יפה או פחות, חמודה או לא, נובחת או לא... חיית ביית שהופכת להיות חלק מהמשפחה?
כשאני מספרת לקרובים לי, או שהם מבחינים בכך שפרימה המקסימה שלי לא נמצאת יותר, מספרים לי הקשוחים מביניהם, על כלב שהיה להם לפני עשור או 2, שחי עימם עשור או יותר ואיך הצער היה גדול מדי. עד היום זוכרים, לעתים עד היום קשה מכדי להעיז להתמודד עם הצער הזה עם חיה חדשה.
ויש מי שמייד דואג להשיג לו חיית ביית חדשה למלא את השקט הזה שנכנס בין קירות הבית. המקום הזה בספה שאף אחד לא יושב עליו, הצלחת הריקה, המרפסת הנטושה.
פרימה שלי היתה יפיפיה אמיתית, צחורה כשלג, עיין אחת ירוקה והשניה כחולה, היא הגיעה אלי מאחת העמותות, סמרטוטית כולה והפכה יפיפיה במהירות הבזק. עדינה מאד, אריסטוקרטית - נראה כאילו יצאה ישר מסרטו של דיסני....
קראנו לה פרימה, כי תנועותיה היות מעודנות כל כך, תנועות כמו של פרימה בלרינה, לעתים היה משעשע לראות את הרגל שלה מונפת אלעל בתנועה חיננית, כאילו היא מתכוננת למופע.
ועוד תכונה אחת מאד מיוחדת היתה לה, היא היתה מאד מוסיקלית. תשאלו, איך חתולה יכול להיות מוסיקלית...?
ובכן, בכל פעם שהתיישבתי ליד הפסנתר, פרימה זנחה הכל והגיעה לשבת לידי.
מה זה זנחה הכל?... היא יצאה מהערסל בצבעי הקשת בענן שקניתי לה, .... או ויתרה על אמבטיית השמש שבמרפסת....
ובעיקר כשהגיעו חברי לנגינה הקאמרית, צ'לו, כינור או חליל צד, היתה מזדרזת ובאה לשבת איתנו. היה לה כסא משלה, לצד הפסנתר. קפצה עליו והודיעה, שאפשר להתחיל בקונצרט....
וכשנגנתי בארבע ידיים היתה קופצת לשבת ביני לבין סינתיה הפסתרנית השניה, ולאחר שטיילה קצת על הקלידים כדי להפגין נוכחות (למי שלא שם לב...) התיישבה בכסא המיוחד שלה וכך היתה יושבת שעה ארוכה, יותר נכון שעתיים... וגם כשהחבורה התפזרה היתה לעתים נשארת בכסאה כדי להמשיך ולהתענג על הרגע המוסיקלי.
ופתאום היא יצאה מחיינו. קולה, המיאו העדין שלה, נדם, היא השתתקה ובעקבותיה קצת גם המוסיקה. כמו המלים גם הצלילים השתנקו. כאילו הקסם נעלם. ואני עצובה עד מאד.
מה לנו שהקשר שלנו עם חיית המחמד שלנו הוא כל כך עדין ועמוק.
זהו קשר ללא מלים, או אולי אפשר לומר קשר טרום מלים.
אם נחשוב על זה, הרי שכל אחד מאיתנו לכשנולד מתקשר עם העולם סביבו ללא מלים. זו תקופה שהקשר הוא עוצמתי ואפשר לומר שהאחד נכנס לליבו של השני. כך אנחנו עם הורינו , וכך עם ילדינו.
יש חלק כזה בכולנו של תקשורת ללא מלים ונראה לי זו תקשורת שנוגעת בנו בקשר עם חיות המחמד שלנו. הן מבינות אותנו, הן מקשיבות לנו, הן מנחמות אותנו. ויש עוד דבר מאד חשוב, הן מקבלות אותנו באהבה ללא תנאי, ללא התחשבנות, ללא אג'נדות. כמעט לכל אחד יש געגועים לתחושה הזו, שיקבלואותנו ללא תנאי.
והן, ככה בשקט בשקט, נכנסות לנו ללב.
והנה אני מספרת לכן את הסיפור האישי הזה, סיפור קטן הטובע בים של סיפורים, ואני מקווה שבכך שאני מספרת, אוכל לחזור לדבר על דברים אחרים, כאלה שאתן מחכות לשמוע, על דרכי ההתמודדות בנבכי הההתרחשויות שבונות את חיינו.
פרימה המתוקה שלי עזבה אותי הלכה למקום אחר, לפעמים אני שומעת גרוד בדלת המרפסת, ואני פותחת את הדלת, כדי ש.. כדי שאולי היא תכנס....
מתגעגעת.
Comments