top of page
Search

בניית חוסן אצל ילדים - דוגמא אישית

קשה להיות הורים לילדים צעירים בעת הזו. הדברים הבלתי נתפסים שעברו ילדים רכים בשנים ב 7 לאוקטובר, נוגעים בכולנו ומעוררים חרדה ופחדים בעיקר אצל אלו להם יש ילדים צעירים.

הורים צעירים טבעי שידאגו לילדיהם, והדאגה מתחילה לתינוק ברגע שהוא נולד. האם הוא אוכל כמו שצריך, האם נעים לו? קר מדי? חם מדי? האם הוא נושם? איזה מכשיר מוניטור לשים לצידו כדי שנדע בוודאות שהוא בסדר?

כשהתינוק גדל קצת החרדה משנה את המיקום שלה, אבל נשארת עם ההורים, לא יהיה זה מוגזם לדעתי לומר- הולכת עם ההורים לתמיד, אבל בוודאי שהולכת עם ההורים כל שנות הילדות וגם בצבא וגם דאגה נוספת ספציפית לבנות.

אנחנו כהורים חרדים לילדינו אבל במקביל לא פחות חשוב לנו שהם יגדלו כילדים נטולי חרדות. אז איך עושים את זה? זו נשמעת משימה מאתגרת.

במספר מאמרים כתבתי וחזרתי וכתבתי עד כמה חשוב ליצור מערכת יחסים עם הילדים, כזו שהם בוטחים בנו ומרגישים שיכולים לסמוך עלינו. כלומר שאם אנחנו אוחזים ביד של הילד, הולכים איתו בשקט למקלט ואומרים לו שהכל יהיה בסדר, אזי הוא יבטח בנו.

אבל מי אומר לנו שהכל יהיה בסדר? להחליט שהכל יהיה בסדר, זה די עניין של בחירה. בעיני זו בחירה בחיים. זו גישה שאומרת שלמרות הקשיים והמהמורות, בסוף יהיה פתרון שניתן לחיות איתו בשלום.

יהיה בסדר של אדם מבוגר, אין משמעותו זהה למשמעות שנותן הילד. בשבילו בעיקר אם הוא רך בשנים, זה אומר שעכשיו הכל בסדר, אני עם אמא או עם אבא, ועוד כמה דקות או שעות או ימים נחזור הביתה. אבל הם רגועים אז גם אני רגוע.


להיות רגועים:

איך אני יכולה להיות רגועה כשאני נבהלת? נשאלתי לא פעם. איני יודעת אם תהיי רגועה, אבל תנסי מאד להראות רגועה. כשתשתדלי להראות רגועה זה ישפיע גם עלייך ועל הרגשתך, אבל בראש ובראשונה זה ישפיע על ילדייך וסביבתך. זכרי, הם מסתכלים עלייך ולומדים ממך. ולא רק הם. ההורים המבוגרים אם יש לך, שכנים, כל מי שבסביבה מסתכל על אחרים בסביבתו ומושפע מהם. לזאת קוראים דוגמא אישית.


דוגמא אישית:

הרחק לתוך שנות בגרותי קרה לי אסון קשה. אדם מאד קרוב אלי עבר תאונה קשה שתוצאותיו היו מטלטלות ועלי היה לתפקד ולקבל כמה החלטות חיוניות בתוך המצב הזה.

טראומה יכולה להופיע בכמה צורות, אבל אחת מצורותיה היא שקורה משהו שהוא לחלוטין מחוץ למה שאת חושבת או מצפה שיקרה. הנפש זקוקה בדרך כלל לזמן להסתגל לדברים, ואם קורים דברים רעים, פתאומיות מטלטלת ואינה מאפשרת לנפש להבין לקלוט ובעקבות זאת גם להסתגל לשינוי.

במקרה של הדוגמא שלי, קרתה תאונה והעולם שלי התהפך מרגע לרגע. לא הייתי מאמינה על עצמי, לו שאלו אותי מראש אם אדע להתמודד בעת משבר. לא הייתי חושבת שאדע מה לעשות, איך לפעול, איך לעמוד באתגר מהסוג הזה. כשזה קרה לי לא זכרתי כלל מה שאני עומדת לספר לכן עכשיו. פשוט תפקדתי "על אוטומט" כמו שנהוג לתאר מצבים כאלה. ותפקדתי טוב .


לאחר זמן לא קצר בתוך הסיטואציה הזו, פתאום נזכרתי.

כשהייתי ילדה, כבת 12, הייתי בדרכי לפעולה בצופים. לפני הלך אדם מבוגר ורדיו פתוח בידו. הוא שמע חדשות. ובחדשות אמרו שילד נפל מגובה רב בטיול של התנועה ונפצע קשה. אמרו את שמו. היה זה חבר קרוב, שכן, וחבר לכיתה. היית בת ביית אצלם והכרתי את כל המשפחה. אני זוכרת שחזרתי הביתה בוכיה וסיפרתי להורי מה קרה. רציתי לנסוע לבית חולים והורי לא הסכימו. הוא היה מאושפז בירושליים ואנחנו בתל אביב.

אני די בטוחה שהרבה הורים היו מגיבים כמו הורי ולא מרשים לילדה בת 12 לנסוע לרושליים, מסבות שונות. וגם לא היו אז רכבים פרטיים לכל אחד, ובכלל החיים היו שונים. עד היום לא ברור לי איך עשיתי את זה, אבל לקחתי אוטובוס ונסעתי להדסה בירושליים.

שם ליד הילד שנפגע, נקרא לו אורן, היו מספר אנשים ובעיקר זכורה לי הדמות של אימו, דליה. דליה היתה אחות במקצועה. דבר ראשון כשראתה אותי, קבלתי ממנה מקלחת ששהגעתי בלי רשות מהורי ומייד הלכנו לצלצל להורי.

אח"כ נשארתי בחדר ליד אורן וראיתי את ההתרחשות. המראה היה מבהיל. איני יודעת אם הייתי שם שעה או 10 שעות, יום אחד או ימים רבים, אבל אני זוכרת כמו היה זה אתמול את התפקוד של דליה. היא היתה שקטה מאד, תקיפה, טיפלה בבן שלה ביד רכה אבל לא וותרנית בכלל. בדיעבד אני יודעת שהיא הבינה את מצבו וידעה שאסור לרחם ואסור לוותר. אני זוכרת אמא, שהבן שלה פצוע קשה, בהכרה מעורפלת, שהיא מתפקדת בשקט מדהים, בענייניות ומובילה תהליך, שהיא מקווה יוביל להחלמתו. היא היתה כמו סלע איתן במציאות מבהילה.

אני מניחה שהיא לא ידעה עד כמה ההחלמה של בנה תהיה מלאה, אני מניחה שהיא לא חשבה על זה בכלל באותו רגע, אלא רק ידעה שצריך להוביל תהליך קדימה. אני גם יודעת בדיעבד, שהיא בוודאי בתוך תוכה היתה מבוהלת מאד גם אם לא הראתה זאת כלפי חוץ.

כשצף הזכרון הזה, הייתי נרגשת ואסירת תודה לדליה, שבדוגמא האישית שלה לימדה אותי איך לתפקד בעת משבר. זאת תוך כבוד מלא להורי שלא הרשו לי לנסוע, ותוך כבוד מלא אלי כילדה שהגעתי.

כבוד לאחר, לא להבהל, או לא להראות שנבהלים, וזאת כדי שנוכל לפתור בעיות דחופות. וגם כדי שמי שמסתכל עלינו ילמד מאיתנו. זו הדוגמא האישית. כשנזכרתי בסיפור האישי הזה שלי, אמרתי לעצמי שעלי לזכור שמסתכלים עלי, כדי לראות איך אני מתמודדת עם המשבר שנפל עלי באמצע החיים.

גם ילדי מסתכלים, אבל לא רק. גם המבוגרים. האם להרים ידיים? האם להתעקש?

אם ראיתי אותה מתפקדת, הרי שזה אפשרי!! זו הדוגמא האישית.


לכן זכרו. הילדים שלכם מסתכלים עליכם. אם תבליגי ולו מעט על תחושת החרדה שתופסת אותך, ותפגיני שאת "גיבורה" - הילדים ילמדו לנהוג כמוך וגם נראה לי תרגישי יותר טוב עם עצמך. תמיד טוב לנו לאתגר את עצמנו מעבר למה שנראה לנו שאנחנו יכולים.


לילדים ככלל יש יכולת טבעית לבנות חוסן. יחד אתכם ההורים ועם הסביבה התומכת, היכולת הטבעית הזו תתחזק ותהפך לטבע שני עבורם.


Commentaires


bottom of page