top of page
Search

הורים וילדים בעורף - בשעת חרום

אמא כיתבי משהו , אומר לי הבן שמורגל בכך שאמא שלו מנוסה מאד בתפקוד עם ילדים בשעת חרום, ובכלל.

הייתי כבר בהרבה מקומות, ממלחמת יום כיפור במקלטים ובהאפלה מוחלטת. (אפילו פנסי המכוניות נצבעו אז בכחול וכל החלונות אטומים מבחוץ לאור). הייתי במלחמת המפרץ עם תינוקות, כשכולנו חרדים שיפלו עלינו טילים עם גז עצבים. ליוויתי ציוותי בתי ספר כיצד להמנע מפניקה מול התלמידים, ומשפחות וילדים בכל סוגי החרום , לא רק מלחמות. היו פה תקופות של חרדה קיומית ממש, אבל פעם הזו הזעזוע כל כך עמוק וקשה כל כך לא רק למצא מלים אלא גם לבטא אותן. יש מצבים בהם רק השתיקה מבטאה קצת ולו רק קצת מעצמת הרגש.

אבל אם יש בבית ילדים, זה קצת עוזר, בעיקר אם הם ילדים קטנים שאינם מבינים הרבה, אינם מודעים לגודל השעה, וכדרכם של צוציקים שהם רוצים לנהל את יומם, לאכול לשתות לזחול, לרוץ, לקפוץ לראות תכנית טלויזיה, אולי פרפר נחמד אולי סרט מצויר. וישנם אלו שכבר גדולים יותר וכבר מבינים מי יותר מי פחות את משמעות המלחמה ואולי אפילו משמעות הארועים שקרו. יש להם אתכם וגם לכם יש אותם. איזה מזל. אז מה עושים? איך מתמודדים?


מידע - הסתרת מידע אבל גם עודף מידע מעוררים חרדה.


אינפורמציה הינה כמו חרב מתהפכת שלעתים עוזרת ולפעמים מזיקה. צריך לדעת איך לנהל אותה, גם מול הילדים אבל בהחלט לא פחות מול עצמנו. האינפורמציה במלחמה הזו היא קשה מנשוא, גם לנו המבוגרים. שימרו על עצמכם, לא צריך להחשף לכל, ובוודאי לא בבת אחת . צריך לעכל דברים שבהגדרתם לא ניתנים להבנה. על אחת כמה וכמה הילדים. תפקחו עליהם, אל תשאירו טלויזיה דלוקה כל היום. זה לא בריא לאף אחד.

שימו מוסיקה שאוהבים במשפחתכם. ראו סרט שמסיח את דעתכם.


בעידן הרשתות החברתיות קשה להגן על ילדינו. בעיקר על המתבגרים. אינני יודעת מה לומר בנושא זה. המתבגרים שלנו ככלל נחשפים יותר מדי לדברים שלא מתאימים להם על כמה וכמה רמות. אבל ילדיכם מקשיבים לכם, תסבירו להם, הזהירו אותם, בקשו מהם לשמור על עצמם, להחשף פחות למידע מטלטל. הסבירו להם שזה יכול לפגוע בהם, למנוע מהם שינה בלילה. הסבירו להם שזה קורה גם למבוגרים.

ואם כבר נחשפים למידע שיהיה פחות תמונות, פחות וידאו.


שגרה - השגרה שומרת מפני התפתחות חרדות.

השגרה היא עקרון העל במצבי חרום, והרחבתי על כך גם בתקופת הקורונה. השגרה שומרת עלינו כמו שיסודות הבית שומרים שהביית לא יתמוטט. היא שומרת מפני "ירידה מהפסים" מפני התקפי חרדה או לפחות מצמצמת את חומרתם.


אבל מה ניתן לעשות כשהילדים בבית, מה היא שגרה ואיך שומרים עליה בתקופה שאין בית ספר וגנים וגם אין שום שקט נפשי.


שגרה זה מה שאתם כן יכולים לעשות. לקום בשעה קבועה (ככל שניתן), להתלבש (לא להשאר בפיזמה) לדאוג לבית, קניות, נקיון, להעזר בילדים אם אפשר, להפגש עם ילדים אחרים (אם מתאפשר). להתעקש על למידה מרחוק (אם יש). לשמור על שגרה זה אומר לעשות ככל שניתן דברים בדרך שנעשו קודם, ספורט, נגינה, עבודה מהבית, חברים.



עשייה- עשייה מפחיתה תחושת חוסר אונים:

פסיביות יוצרת תחושת חוסר אונים. עשייה מגבירה תחושה של "אני יכול/ה לעשות משהו כדי להגן על עצמי או כדי לשמור על סביבתי. ילד/ה קטן/ה שיקחו את הבובה או הדובי שלו איתו לממ"ד, כדי לשמור עליו. תחושת האחריות של הילדון על דובי מגבירה בטחון ותחושת מסוגלות. אחריות על הכלב, לילד היותר גדול עושה אותו דבר. מתן תפקידים לילדים בשעת חרום מגבירה את תחושת המסוגלות שלהם וכך מפחיתה תחושת חוסר אונים והתפתחות חרדות.

זהו עקרון מאד חשוב כמובן גם לגבי מבוגרים וכך גם העזרה לזולת בין אם זה "בגדול" - פתיחת מקלטים, אסוף בגדים/אוכל לתושבי העוטף/ לחיילים, אבל גם לא הייתי מזלזלת בעזרה "בקטן". לבדוק מה קורה עם השכנים המבוגרים שאינם יוצאים למקלט, או אולי לעזור בטיול עם הכלב של שכנים שאינם יכולים לעשות זאת ממגבלות שונות. ניקוי המקלט, או כמובן פעולות שאתם יודעים לעשות בפייסבוק או אינסטרגרם כדי להביא מידע חשוב או להזהיר או לחסום חורשי רעה. כל אחד במקום שלו מה שהוא מסוגל, ומוכשר לעשותו.


ילדים שרואים את הוריהם עושים דברים, לומדים לעשות כמותם.


בתמונה שמתי את ילדי הקטנים חובשים מסיכות אב"כ

(נגד לוחמה כימית וביולוגית) בעת אזעקה. הקטנה היתה בת 3 והגדול בן 7. הפחד שלי כאמא היה עצום. חשבנו מה לעשות עם הילדים וכפסיכולוגית צעירה זכרתי כמה עקרונות. לרדת למקלט נאסר עלינו (כי גז יורד למטה... וציפינו לגז עצבים). - נגד זה באמת היינו חסרי אונים.

אבל גם ידענו שיש סכנת זכוכיות מתנפצות, שזה מסוכן. לקחנו קרשים, פינינו את החדר הכי גדול בבית ובנינו בתוכו "מקלט" מעץ. הילדים ישנו בתוך מקלט העץ הזה. אבל מה שרציתי בעיקר לספר פה זה שהילדים "עזרו" בבניית המקלט. החזיקו את הקרשים, עזרו לדפוק את המסמרים, ברור שהיו קטנים מדי, אבל הם קבלו תחושה שכולנו כמשפחה בונים "מקלט" וזה נותן איזה רוגע והפחית חרדות שלהם. הם הרגישו בטוחים בתוך המקלט הזה. אז אם עשינו משהו כדי להגן על הילדים שלנו, ועל הדרך יצרנו מבנה שמגן מזכוכיות (הזכוכיות היו גם מודבקות בסרטי הדבקה) זה לא הרבה אבל זה בהחלט משהו. וכך גם הזמן עבר יותר מהר.


אוירה בבית: רעש לחץ חרדה -משפיעים לרעה על הילדים.


שימרו על הוויב הרגיל שלכם. ביית רעשני לא יחדל עכשיו מלהיות כזה... אבל שימרו על רוגע, לכבות טלויזיה, וכשהיא דלוקה לשים על קול שקט. דבר בשקט גם כאשר המלים כואבות. שימו מוסיקה, עשו יוגה / מתיחות, התעמלות קבוצתית.

בעידן הרשתות החברתיות קשה להגן על ילדינו, בעיקר על הגדולים שבהם אבל אפשר להשתדל להשפיע עליהם. בעיקר כל עוד הם בבית. ועל הקטנים בהחלט אפשר להגן וחובתנו להגן. עם כמה עקרונות פשוטים שהזכרתי כאן ובמקסימום רוגע. תזכירו לעצמכם, שהילדים מרגישים את ההורים שלהם גם בכלל ללא מלים.


וכמובן אני מדברת על העורף שבור הלב. החזית מרוסקת ברמות אחרות.






Comments


bottom of page