top of page
Search

לבנות חוסן - גם את יכולה

אני יודעת שחשוב לשמור על חוסן אומרת לי מירב, אבל אין לי מושג מה זה אומר ואני בכלל לא בטוחה אם אני מסוגלת לעשות את זה. אני לא בטוחה שיש לי החוזק שבונה חוסן. זה מאד מתסכל אותי היא אומרת, כי אני מבינה כמה זה חשוב. אני מבינה שמצפים מהעורף להיות חזק ולתפקד.


אני שמחה לשמוע ממנה שהיא רואה בחוסן דבר חשוב, ולכן מה שנותר לנו לעשות זה לבחון האם גם מירב יכולה. ובוודאי שהיא יכולה, כל אחת יכולה.


חוסן זה מושג שנבנה עם הזמן, כל אחד ואחת בונים אותו על פי עצמם, בניית חוסן זה תהליך שלוקח זמן. כדרכו של עולם, ישנם אנשים בגילאים שונים, במצבים שונים ומספיק שכל אחד יעשה כמיטב יכולתו.


החוסן יהיה לקום בבוקר ולעשות מה שצריך. אם אפשר להצמד לשגרה, זה יותר קל, ואם אי אפשר אז צריך לבנות שגרה חדשה ולהצמד אליה. שגרה מטבעה שומרת עלינו ועל ילדינו מחרדות.

אם אפשר ללכת לגן או לבית הספר, זה מצויין כי לילדים יש עיסוק ולהורים יש זמן לעשות את תפקידיהם -בעבודה או בתפקידים שיש להם או שהם לוקחים על עצמם.

לכן דבר ראשון תביטי בחייך הנוכחיים ותראי מה את יכולה לשמור מן השגרה המוכרת לך.

מה לא לעשות?

להשאר בבית, לא לצאת זה מאד לא מומלץ. (אלא אם אלא הנחיות פיקוד העורף ). לצפות כל היום בטלויזיה גם כן מאד לא מומלץ.


כדי שתבני חוסן, כדאי מאד להתנתק לפחות חלק משעות היום מן הארועים הקשים והטראומטיים. איך אפשר אולי את שואלת? והתשובה פשוטה, תגרמי לעצמך להתנתק.

1. כבי את הטלויזיה, וזה אומר גם לא להציץ כל רגע בחדשות בטלפון.

2. צאי מהבית - או לעבודה, או לקניות (במקום לקנות אונליין) או לכי לעשות ספורט, כזה שאת רגילה לעשות - יוגה, שחיה או ריצה.

תחושת אשמה: :

יש מושג כזה שאנשים שניצלים מארוע טראומטי בו אחרים לא שרדו, הם מפתחים תחושת אשם. זה קורה בעיקר אצל אנשים שהיו באותם ארועים, אבל שרידים רחוקים יותר של תחושה זו יכולה להמצא אצל כולנו.

איך אני אמשיך לחיות את חיי כאשר לאחרים קרה דבר נורא כל כך?

אני חושבת שהתשובה היא בעשייה. השאלה תהיה איך את יכולה לעזור? כי הרי לא עוזר לאלו שנפגעו שנצפה בבית בטלויזיה 24 שעות ביממה. אז מה כן יעזור?

יש דרגות שונות של עזרה שאפשר לתת וזה קשור לגיל, מצב ומקום בחיים, של כל אחד מאיתנו.

אם בן זוגך במילואים, אני בטוחה שהוא זקוק להרגיש שהבית בשליטה, שהילדים ואת בסדר ושאין לו סבה לדאוג לכם. זה עוזר לו להתמקד בתפקיד המוטל עליו במילואים- כך את עוזרת לו לעשות את המשימה המוטלת עליו וכך את גם נותנת לו שקט נפשי.

דוגמא אישית:

אם את מגדלת ילדים, תפקידך גם לשמור על החוסן שלהם, שלא יפתחו חרדה, שיתפקדו טוב. כי אם את תסתגרי בבית גם הם ילמדו זאת ממך, אם תצפי כל היום בטלויזיה הם יהיו חשופים למידע מיותר עבורם וגם מידע מציף שלא מתאים לגילאים שלהם, גם אם נראה לך שהם ממש גדולים.

אנו מלמדים את סביבתנו הקרובה ובעיקר את ילדינו על ידי דוגמא אישית. לכן זכרי שכל תגובה שלך נצפית על ידי הילדים והם לומדים ממך. אם את שקטה ואומרת להם שהכל יהיה בסדר ותרדו ביחד לממד קומתי או מה שיש בשכונתכם בלי ריצה ובלי פניקה. בעיקר אם אתם במרכז הארץ ולרשותכם דקה וחצי להתארגן.

כמובן שאת יכולה לעשות תכנית, בעצמך או ביחד איתם איך מתארגנים, מה התפקיד של כל אחד כשיש אזעקה.

אם הילדון בן השלש יכול לשמור על הדובי שלו, או ילד יותר גדול לעזור עם הכלב המשפחתי. תחליטו מראש האם חיות הבית יוצאות איתכם למדרגות, אולי החתול לא והכלב כן? אולי ביום כן ובלילה לא? חשוב ונחמד לעשות תכנית. זה יוצר שליטה מסוימת במצב, ובניית שליטה מקדמת חוסן. בניית תכנית מתגבר על תחושת חוסר אונים, שהיא מצידה נוצרת מתחושה שאין לי מה לעשות או איך לעזור לעצמי.

זה בסדר להבהל ולומר אמירה שקטה, "נבהלנו קצת היום " ? לא להשתמש במלים קשות, כי מלים קשות מפחידות. לא לומר בשיחת טלפון לחברה: "אני בפניקה....." זה מיצר פניקה, עוד יותר כך אם ילדים מקשיבים.

לא לומר: הילדה היסטרית לגמרי.... זה לא עוזר, זה מחליש. לומר הילדה נבהלה קצת היום, או רק לחבק אותה ולומר לה משהו בשקט. ויאללה חוזרים הביתה, כי עברו הדקות הנדרשות מן האזעקה.


במצבים קשים מאד כאשר לא יודעים בכלל איך לתפקד, מה שאפשר לעשות זה צעד אחד בכל פעם. ואפשר לאמץ גישה זו כאשר את מרגישה שהארועים בלבלו אותך לגמרי, אבדת ריכוז ואת לא יודעת מה לעשות.

עשי צעד אחד:

כבי טלויזיה, צאי מהבית, לכי לרוץ. דבר אחד. אפילו אם הוא לא קשור ולא ברור לך איך זה יעבוד.


וכמובן אם כל זה אינו מספק עבורך, מצאי לעצמך עשייה שתעזור במצב. הצטרפי לקבוצה שמתאימה לך המתנדבת בתחומים שונים כעזרה לישובים ואנשים שנפגעו. מצאי מטרה שמתאימה לך שנראה לך שתוכלי לבצע. אם יש באפשרותך תרמי כסף למטרות שתבחרי. הצלת חיות העוטף? איסוף בגדים או צעצועים? אמנה לחיות? - יש הרבה דרכים לעזור ולתרום.

עשייה בונה חוסן, כי היא נלחמת בתחושת חוסר אונים, וכך גם מפחיתה חרדות.


לכן אני אומרת למירב, שבניית החוסן מתחילה מצעד אחד. כל פעם צעד אחד ובלבד שלא תוותרי לעצמך. תמיד לעשות צעד אחד מעבר למה שנראה לך שאת יכולה. אתגרי את עצמך. עמידה באתגרים מחזקת ובונה חוסן.


בחיים רובנו איננו יודעים איך נעמוד במשברים עד שאנו נקלעים אליהם. חלק מזה מגיע מהמקום שגדלנו בו וכיצד נהגו בסביבתנו בזמן משבר, חלק בוודאי גם מאישיות וחוויות שהיו לנו בחיים, אבל חלק משמעותי נמצא בידינו, מה שאנחנו מחליטות לעשות.


תחליטי לעשות צעד אחד, תתעקשי והצעד השני יבוא בעקבותיו.









Comments


bottom of page