Search

לידה שקטה מטלטלת

Updated: 5 days ago

נסעתי לפריז לכמה ימים. צרפת, אליה אני תמיד מתגעגעת ובכל הזדמנות חוזרת אליה. כשאני מגיעה כולי בעננים, ולו לכמה ימים או שבועות. הגעתי בקלות, והתחלתי להתמקם. כמעט תמיד ביום הראשון להיותי פה אני מבקשת שקט, כמו לתת זמן ומרחב לעצמי ולהגיע בלי לתת לרעשי העולם להפריע.

במטוס חשבתי על פרנצ’סקה. אינני מכירה את פרנצ’סקה, אלא דרך כמה התכתבויות קצרות. אני חברה של הוריה, ובזמנו התכתבנו בעניינים טכניים צרפתיים וקצת מעבר. כשלמדה שאני מישראל, היא שלחה לי ספר על תקופת השואה שתורגם מאנגלית : ״ לא מוכר בכתובת״. נגע לליבי שאשה צעירה שאינה מכירה אותי, שולחת לי ספר בכלל, וספר כזה בפרט, כאילו דרך הצ׳טים הפשוטים היא הצליחה ״לראות״ אותי. במטוס קניתי לה שרשרת לצואר, זכרתי שהיתה אמורה ללדת, וחשבתי שנחמד לקנות משהו לאמא ולא לתינוק.

כשהגעתי, חרגתי קצת ממנהגי, זה שהזכרתי למעלה- לחתור לשקט מהעולם והתקשרתי לאבא שלה, אלברט.

מה שלומכם? בסדר. מה שלום פרנצ’סקה ? היה חשש זהיר בשאלות שלי, לפחות חודשיים לא היינו בקשר ולא זכרתי באיזה שלב בהריון היא נמצאת. היא מתאוששת. שתקתי רגע, לא ידעתי מה לשאול. מתאוששת ? כי הרי מלידה צריך להתאושש, זה ברור. אבל שתקתי.

אה, את לא יודעת? היא איבדה את התינוק. הלב שלי קפץ. כמה נורא!

ואז בשטף של מלל הוא אומר לי שהיא לא רוצה לאכול, ושדידייה בעלה רוצה לפוצץ את הרופא במכות, ושיש לפרנצ’סקה התפרצויות זעם. אני המומה ממה שאני שומעת, לא בטוחה מה אני שומעת. מה הוא אומר לי? לאבד ילד זה נורא ואיום, אבל האם הוא אומר משהו מעבר לזה?

כשאנחנו יושבים לשיחה, עיניו דומעות, גבו שחוח, הוא מדקלם את הסיפור הזה שמפיל אותו לגמרי. לא יודע מה להבין או לעשות עם זה. אבא של פרנצ’סקה אינו איש מתוחכם. הרופאים זה חצי אלוהים בשבילו. נכון לומר שבשנים האחרונות המחשבה הזו קצת נסדקה אצלו, בגלל מפגש קרוב עם רופאים סביב ניתוח של אשתו, אבל עדיין. בצרפת הכומר והרופא הם חצי אלוהים. עלפיהם ישק דבר.

ובכל זאת הוא מספר שהרופאה של פרנצ’סקה יצאה לחופשה והשאירה ממלא מקום רופא צעיר ( הכוונה היא למתמחה כנראה). בתהליך הלידה של פרנצ'סקה הרופא הזה התמהמה מלשלוח את היולדת לניתוח קיסרי, מה שהביא למותו של התינוק בלידה.

אם לא די בכך, הוא אמר להורים : לא נורא, אתם צעירים, יהיו לכם עוד ילדים….

דידייה כמעט היכה אותו. איני יכולה להאשים אותו. אפילו אצלי עולה תחושת הזעם וחוסר האונים של ההורים האלו, שכבר 9 חודשים שומעים את הלמות הלב של ילדם ומצפים לו בקוצר רוח ובהתרגשות גדולה.

אבל אם בנוסף על הכל גם הרופא פשוט כשל בתפקידו ? מתוך מה? זלזול? בטחון עצמי מופרז? טעות בשיקול הדעת? מה קרה פה לעזאזל?

איך הם מתמודדים אני שואלת את אלברט, והוא מושך בכתפיו ביאוש.

לפרנצ’סקה יש התפרצויות זעם, היא לא רוצה לאכול, היא שוקלת עכשיו 47 קילו והתחילה לראות פסיכולוגית. ההורים דורשים ממנה לבוא אליהם כל יום לארוחת צהריים כדי להכריח אותה לאכול משהו. דידייה עובד סביב השעון 7 ימים בשבוע. זוג לפני התמוטטות, כך זה נשמע לי מהצד. זה נורא ואיום לאבד ילד, אבל אם בנוסף לאבדן יש הרגשה שזה היה אבדן שיכול היה להמנע, שהאבדן נגרם בגלל מחדל של הרופא, זה דבר קשה מנשוא לכל אחד. אם נוסיף על כך את האמירה הנוראה של הרופא, , זה מתכון לשבר גדול של כל אחד ושל כל זוג צעיר.

מה הייתי אומרת לה אילו הזוג הזה היה מגיע אלי? במה יכולה הפסיכולוגית לעזור במצב כואב כל כך?

ראשית אני חושבת צריך לעשות סדר במהומת הרגשות המציפים,

אובדן תמיד כמעט מלווה בזעם גדול, כל אבל מלווה ברגשות כעס, על אחת כמה וכמה אבדן של חיים שלא זכו להתחיל.

אבל האם יש כאן מרכיב בתוך הזעם הזה שאינו מופנה לאלוהים (למה זה קרה לי?) אלא אל אדם בשר ודם - אתה אשם במות היקר לי מכל.

היה ובברור של הרגשות יתבהר שהרגשות הקשים, מהומת האלוהים המתרחשת אצל הזוג, קשורה נטו לאבדן הקשה, צריך יהיה לפסוע בתהליך מתמשך ובעידוד לחזרה לחיים מלאים, ולהחזיר את הזוג הצעיר זה לזרועות זה, למצא עידוד וחוזק אחד בשני, זו משמעות הזוגיות במובן העמוק שלה.

אבל אם תוך ברור הזעם שהם חשים, יתבהר כי יש מרכיב משמעותי השייך לפי הבנתם לאשמת הממסד הרפואי, הרי שיש דרך לבטא את הזעם הזה על ידי פנייה להליך משפטי. לפחות שעורך דין מטעמם ידרוש בדיקה, בירור, זאת בהליך משפטי מסודר.

זה לא נהוג פה, אומר לי אלברט. זה חריג לפנות בתביעה כלפי רופאים. צודק אלברט, אבל אולי אפשר לראות בכך גם נקודת חוזק. תביעה חריגה תגרום להפניית מבטים חקרניים כלפי המרפאה הרלבנטית והרופאים הספציפיים הקשורים לתהליך. לפחות הם יזהרו יותר להבא, אולי יפקחו בעתיד יותר בדקדקנות, אולי ישפרו את תהליך ההתמחות והפיקוח.


וההורים, אם הם יכנסו לתהליך הזה למרות הקשיים, הם ידעו בתוך לבם שעשו הכל למען בנם שלא נולד, שנלחמו על זכויותיו בשמו. שנתנו לו זכות קיום גם כאשר הוא אינו פה איתנו.


הזעם שלהם במקום להיות מופנה כלפי פנים, דבר שעלול לגרום לדיכאונות וגם להביא לפרוק הזוגיות, הזעם הזה יופנה למקום הנכון, כלפי מי שאשם להבנתם במה שקרה. אולי יגלו אינפורמציה חדשה שתהיה יותר מקובלת עליהם או שתעזור להם להתאושש. ובכל מקרה יהיו תוצאות המאבק מה שיהיו, הם ידעו שעשו הכל כדי להביא צדק לבנם שלא נולד, וזה בפני עצמו חשוב ביותר , מחזק ומאפשר להמשיך הלאה.