top of page
Search

מעגלי הטראומה - ואיך תשמרי על עצמך?

אנו מצויים כולנו היום בטראומה לאומית, כולנו מודאגים, מצוברחים, מבואסים ושואלים את עצמנו שאלות משאלות רבות לגבי העתיד.

ומעל הטראומה הלאומית נמצאת הטראומה האישית. ולטראומה מעגלים רבים.

תמיד לטראומה יש מעגלים סביבה, והפעם המעגלים רבים יותר ובעלי עצמה שונה בתכלית.

תמיד לטראומה יש מעגלים, במובן שאם מישהי נפגעת, נפגעים סביבה אנשים הקרובים אליה. הורים, בני זוג, ילדים. וחברים. ככל שרבה הקרבה גדולה הטראומה גם לסביבה הקרובה. לכן כאשר קורה איזה אסון במשפחה, למשל תאונה קשה לאדם שהופך להיות נכה פיסית או תפקודית, מפנים זרקור גורמי הרפואה אל האנשים המטפלים בחולה שלעתים למרות שלהם לא קרה דבר פיסי בריאותי, גם הם יכולים לקרוס מחמת הקרבה אל החולה וכובד המשקל של הטיפול בו.

מי שמצא עצמו בתוך טראומה אישית שכזו, יודע שאנשים לא כל כך רוצים לדעת מה עובר עליו, הם שואלים מה נשמע ואינם רוצים לדעת את התשובה והרבה פעמים גם מתרחקים מהמשפחה הפגועה. זה קורה מסבות רבות ואחת מהן היא שאנשים חוששים להתקרב לסבל, להתקרב לצער, לגעת במצוקה של החיים. זה די מפחיד.

אבל הפעם אנחנו בטראומה לאומית, כמה שנסיט את מבטנו, בכל זווית של העין נראה צער, סבל, חרדה ומצוקה. קשה לכולנו. מעגלי הטראומה רבים ומגיעים להרבה מאד אנשים, ובמידה מסוימת, בעוצמות שונות, מגיעים לכולנו.


הורים לילדים צעירים, הגיבו מאד קשה ובבהלה לאחר מה שקרה ב 7 באוקטובר. רבים עזבו את העיר, חיפשו לעבור דירה עם ממ"ד, חזרו להורים, נסעו לחו"ל. אבל אח"כ התעשתו והתארגנו, מצאו מקום שבו הם מרגישים בטוחים יותר, ניקו מקלטים שלא היו בשימוש עשרות שנים, חזרו לעבודה מהבית. אפשר כמעט להודות לקורונה שבזכותה התארגנו מקומות עבודה רבים לעבודה מהבית, וכל שצריך היה זה רק להחליט שחוזרים לכך. הקורונה כמו הקדימה תרופה למכה.

ומן הצד השני להיות הורים לילדים צעירים, זה מחזק, כי הילדים לא ממש יודעים מה קורה בארץ אם בכלל, והיקום הקטן שלהם שנע סביבכם וסביב הגנון / גן / ואתם ההורים צריכים כל הזמן לדאוג להם, לשמור עליהם, להכין להם.... לא ממש נשאר זמן למשהו אחר.

המשהו האחר הזה הוא החשיפה המתמדת לכל מה שקורה סביבנו. החשיפה הזו יכולה להיות במידה לא מעטה בשליטתכם ואני מפצירה בכם לקחת שליטה ולקבל החלטות.

כמה פעמים ביום להקשיב לחדשות? בכמה תכניות חדשותיות לצפות?


ישנם מעגלי טראומה רבים שמגיעים עד לרובו של הציבור. מי שקרה לו באופן אישי, מי שבן משפחתו או חבר קרוב, מי שהשתתף בלוויות, מי שהשתתף בחילוץ חיים או מתים, אפילו חילוץ חיות הבית, מי שהשתתף בטיפול רפואי או פסיכולוגי של חטופים, בני משפחה, בני קיבוץ, בני העוטף כולו. זה המון אנשים. המון, המון אנשים. ומחוץ למעגלים אלו יש מי שמכיר, חבר של, או קולגה, עוד מעגל.

מדינה בטראומה.

יש אלו שהאכזריות הזו מפוצצת בתוכם טראומה ישנה שלהם, שאולי כבר הרחיקו, הדחיקו. נשים עם פגיעות מיניות. אני לא מעזה בכלל להתחיל לדבר על זה. יש כל כך הרבה כאלה, והארועים שקרו ב 7 לאוקטובר, בלתי נסבלים לכל אישה בכל גיל, לכל אישה בכל מצב, על אחת כמה וכמה אם נפגעו או נתקלו מקרוב בפגיעה שכזו.


לכן מי שיכול, מי שיכולה לשמור על עצמה, על סביבתה הקרובה, על ילדיה ומשפחתה, על צעירים ועל מבוגרים,

זו חובתך לעשות את זה, כי מוטל עלינו לשמור על חוסן.

אני יודעת שיש לעתים תחושה של רצון לחלוק, לא להשאיר את מי שסובל לבד עם עצמו וזה כמובן טבעי ואין סבה לא לעשות את זה. אבל הכל במינון נכון לך ולמשפחתך. שהרי אם את צופה שעות בטלויזיה, זה לא באמת עוזר למישהו אחר. להתנדב באופן כלשהו, לתרום ככל שאת יכולה, להצטרף לקבוצות שמתארגנות לעזרה, לכתוב או לשתף פוסטים במדייה חברתית, דברים אלו ואחרים שכל אחד בוחר מהם מה מתאים לו, וכמובן גם את יכולה.

אבל במקביל שימרי גם על עצמך. סגרי טלויזיה. אל תציצי בטלפון כל חמש דקות. תחליטי כמה את רוצה ויכולה. החליטי שאת מתנתקת מהחדשות במשך שעות העבודה? הילדים? תראי סרט עם הילדים? קחי במבה לממ"ד למדרגות? תלי במדרגות מנורות של כריסטמס לעשות כיף לילדים. תעשו הכרות עם ילדי השכנים באותה הזדמנות. אולי אם אתם במקלט שימו איזה משחק לילדים? עוד משחקים בגומי על מרצפות מסומנות ? ציירו על רצפת המקלט. בקיצור, תעשו הכי נעים שאפשר. עד כמה שאפשר ברוגע, עד כמה שאפשר בנועם.


כי מי שאינה נמצאת במעגלי הפגיעה, גם לך תפקיד, לשמור על רוגע, לשמור על חוסן, לתת למי שבלחימה לדעת שהביית בסדר, לתת לילדים שסביבך הרגשה שהם בטוחים, לשמור על הכוחות שלך עצמך, כדי שתוכלי להשתמש בהם במקום ובזמן שתזדקקי להם, למען עצמך וילדייך או כשתדעי שזקוקים לך, שאת יכולה לתרום את חלקך.

bottom of page