top of page
Search

איך לא להרגיש אשמה

Updated: May 15


חשבתי שאולי זה באשמתי.

חשבתי שיכולתי ללכת בכלל לכוון אחר. יכולתי לשמוע מה שאמרו לי אז כולם וללמד מקצוע משתלם יותר.

יכולתי להתחתן עם החבר הקודם שלי שמאד אהב אותי ולא הייתי נמצאת בנישואים הכואבים האלה.

יכולתי לצאת מהבית בשעה אחרת ולא בשעה שיצאתי, יכולתי לבחור לצעוד ברחוב יותר מואר ולא ברחוב החשוך בו צעדתי. יכולתי ולא בחרתי בזה אז אולי זו אשמתי, מה שקרה לי.

כי אולי אם הייתי עושה כך ולא אחרת אז התוצאה היתה שונה. אז אולי זו אשמתי שרע לי?

זה לא הגיוני אבל ככה אני חושבת. אולי אם הייתי לומדת משפטים אז הייתי בעלת מחשבה הגיונית ולא כמו זו שיש לי.

אולי

אבל עכשיו יש לי את עצמי. מה דעתך? תוכלי לטפל בי?


הקטע הזה אינו שייך במדויק לאף אחת, אבל לא במדויק הוא שייך לרבות. כי נשים רבות מרגישות אשמות רוב הזמן או חלק מהזמן ובעיקר אחרי שקורה משהו לא טוב בחייהן.

זו גם התנהגות שמאפיינת מצב של מי שחווה תקיפה. שהוא למעשה הקורבן בסיטואציה. למה הלכתי לשם - אם לא הייתי הולכת זה לא היה קורה. אם לא הייתי מחליטה לנהוג במקום לקחת תחבורה ציבורית, התאונה היתה נמנעת.

ואולי קשה מכל האשמה שחש מי שניצל אבל סביבו אחרים לא ניצלו. למה דווקא אני חיה בעוד אחרים נורו למוות. ועוד יותר קשה - איך זה שניצלתי ולא הצלחתי להציל גם את מי שהיה איתי, או היה לידי? אם רק הייתי… עושה משהו אחר, עוצרת, שותקת, צועקת, הרפרטואר של דברים שהניצול יכול היה תיאורטית לעשות, הוא גדול מאד, של דבר והיפוכו, כי אין שום דרך לדעת מה היה קורה אילו… אולי היה קורה משהו יותר טוב ואולי היה קורה משהו יותר רע.

התחושה הזו שהיא קשה ומכבידה, היא תחושה פסיכולוגית שכמעט תמיד אינה הגיונית ואינה נשענת על עובדות אלא לכל היותר על בדיעבד. חוכמה שלאחר מעשה ןהיא תחושה טבעית ונפוצה. ויחד עם זה חשוב לעשות מאמצים להתגבר עליה.


ידוע לנו כפסיכולוגים שאשמה מקשה מאד על החלמה נפשית. היא מכשילה נסיונות להגיע להשלמה עם העבר, עם דברים שקרו ולא ניתן לשנותם. האשמה גוררת איתה חלקים שלמים של האדם, שנשארים תקועים בעבר מייסר נוקשה שאין להזיזו, והכאב גדול.

ובדרך כלל, כל זה נובע מהצער הגדול אבל לא באמת מפני שניתן היה לעשות משהו אחרת או שמשהו אחר היה בוודאות עדיף.

כשאני מביטה ומנתחת את על המצבים הללו, אני תמיד אומרת לעצמי ששרשרת פעולות לא מתחילה ברגע בשעה או ביום שבו קרה הארוע הקשה.

שרשרת הפעולות מתחיל רחוק מזמן.

כי אם אשה בדרכה לירושליים עשתה תאונה, השאלה אינה בהכרח מדוע לא נסעה באוטובוס, השאלה היא מדוע בכלל היא נסעה לירושליים, ומדוע למשל החליטה ללמד דוקא שם ולא בתל אביב או בחיפה, וכשמסתכלים על זה בצורה כזו, מבינים שאין כל כך הגיון בשאלות האלו, כי הן מובילות אותנו לסיפור שלנו, לגורל שלנו, לדרך שעשינו ואנו ממשיכים לעשות- הסיפור של חיי כל אחד ואחד מאיתנו.

לכן, אם אפשר, ולפחות כדאי לנסות - לקחת את האשמה ולעשות ממנה קרדום לחפור בו - לקחת את האשמה והצער ולהשתמש בהם כדי לעשות עכשיו בהווה משהו שנראה לך נכון, משהו שתורם למטרה שאת מאמינה בה. למקום שאת חושבת שתרצי להשתייך אליו בדרך שמתאימה לך.

את יכולה ללכת לעזור לנפגעי תאונת דרכים למשל, או בעמותה רלבנטית, או לתת קונצרטים חינם כדי לשמח אנשים, כל אחד ואחת מאיתנו לקחת את כשרונותיו ולעשות עימם משהו כדי לעזור בהווה לאנשים שהוא רוצה לתמוך בהם או למטרה שבה הוא בחר. זה יעזור מאד גם לשכך את רגשות האשם ואת הצער, וגם יעזור בעולם האמיתי לאנשים שזקוקים לעזרה הזו וכך לעשות טוב בעולם.

ולא - זה לא במקום לטפל בעצמך וברגשות שלך, זה בנוסף. הטיפול הפסיכולוגי מסתכל פנימה והפעולה בעולם מסתכלת החוצה וכך הם משלימים זה את זה.

Comments


bottom of page