top of page
Search

על מה לדבר אצל הפסיכולוגית?

אז על מה מדברים היום?

על מה אני אמורה לדבר, שואלת/ אומרת לי סיגל. אני לא יודעת על מה לדבר. עבר עלי שבוע מאד קשה, אבל באמת שאני מעדיפה לא לדבר על זה.

רותם מכינה נושא לשיחה בכל פעם שהיא מגיעה אלי. הרעיון לבא לשיחה בלי נושא מוכן, לדבר על דברים שיעלו לה ספונטנית, זה רעיון שמלחיץ אותה מאד, מכניס אותה להתקף חרדה, ואז היא שוב מכינה לפגישה הבאה נושא לשיחה. אולי משהו שקרה בעבודה, עימות עם חברה, התלבטויות לגבי זוגיות וכן הלאה. לא חסרים נושאים. אבל לבא לא מוכנה לא אפשרי מבחינתה. ספונטניות, להרפות קצת מהלחץ, קשה מאד עבורה.

השאלה על מה מדברים היא שאלה שמלווה אותנו בהרבה מצבים, יש מי שהשאלה הזו גורמת לה לדבר המון, לא לתת לאף אחד להשחיל מילה או אפילו להעלות מחשבה, אפילו לא לעצמה.
כי מלים רבות לעתים מכסות על מה שלא נאמר בדיוק כמו השתיקה.
כי כששותקים בוודאי לא נאמרות מחשבות, משאלות או רגשות, אבל נוספת לכך מבוכה מסוימת, כי הרי באתי לדבר ואני שותקת. אבל אם אדבר הרבה הרי שאני עושה את תפקידי, וקשה לגלות שמתחת למלים הרבות בעצם הדברים מוסתרים.

שתיקה גורמת לנו לחשוב עם עצמנו, זה דבר לא תמיד קל. לכן לאנשים קשה לעתים להיות לבד. כמו גם בלילות, מי שאינה נרדמת, זה הזמן שהמחשבות צפות ועולות. לפעמים זו הסבה שלא נרדמים, כי המחשבות שלא נתנו להן ביטוי במהלך היום, בלילה הן צפות ועולות על פני השטח.

לעתים השאלה היא גם האם מותר לדבר. כי בחינוך שלנו למדנו לא אחת שיש דברים שלא מדברים עליהם. יש דברים שאסור גם לחשוב עליהם עד כי לעתים אנו שוכחים לגמרי שהתרחשו בחיינו אי פעם.
האיסור לדבר נע בעיקר סביב התרחשויות מיניות. טאבו של ממש קיים סביב נושא הפגיעות המיניות. סביב נושא זה קיימת שתיקה רועמת.
קצרה היריעה מכדי לנסות ולהסביר את הסבות לשתיקה. חלקן מכוונות לטובת הנפגעת וחלקן לרעתה. חלקן מכוונות לטובת הסביבה הקרובה וחלקן לרעתה. בעיקר בדרך כלל הנפגעת וגם משפחתה לא ממש יודעות מה לטובתה ומה לרעתה וגם אינן יודעות מה הסבות העומדות מאחורי המנהגים או הציפיה מהן.

האסון הנורא שנפל עלינו ב 7 לאוקטובר, הפגיעה הנוראית בנשים שלנו מראה לנו ביתר שאת את הקושי שבמלים. הקושי לבחור את המלים, הקושי למצא את הדרך, המקום והזמן לבטא את המלים.
כל כך התרגלנו לשתיקה שאנחנו נאלמות דום ולא יודעות היכן ואיך לפרוץ את השתיקה. זה קשה מאד.

לעתים המלים מעוררות טראומות ישנות אצל נשים, טראומת שקרו להן, טראומות שאולי סביבן היתה שתיקה. לעתים נשים בוחרות ביודעין בשתיקה. הן עושות החלטה בינן לבין עצמן שהן מתגברות על הטראומה ולא נותנות לה להגדיר את המשך חייהן. הן לוקחות את חייהן מהמקום הקודם כאילו לא התרחשה. זה קשה ודורש כוחות ויש מי שפתרון זה עוזר לה. אולי שנים אחר כך היא תמצא את הכוחות הנפשיים להתמודד עם מה שקרה. לאחרונה סיפרה שחקנית אמריקאית על חוויה קשה שעברה וההתמודדות שלה שהתחילה בשתיקה והמשיכה רק שנים אחר כך במעורבות דרך עמותה בעזרה לנשים אחרות. התקופה השתנתה, אבל לא תמיד ברור לנו מה באמת השתנה ועד כמה. וגם האישיות שונה. יש מי שהשתיקה היא החוזק שלה ויש מי שהיכולת לדבר ולשתף היא החוזק שלה. כי גם כדי לדבר צריך כוחות.

אני חושבת שהשתיקה היא מאפיין של נשים רבות גם אם לכאורה הן מדברות על דברים רבים. זה לא סותר. קיים סטיריאוטיפ האומר על נשים שהן מדברות הרבה. חשבתם פעם שאולי דיבור מרובה מכסה על משהו? כדי לא לומר מה שחשוב, מכסים על הכל במלים סתמיות. עוד שיטה היא גם לקבור את עצמך בעבודה, אבל זה אם את בבית שעות רבות, דואגת לילדייך זה אינו פתרון עוברך ואז את מכסה על הכל במלים.

אז על מה לדבר? שואלת חני. אין לי על מה לדבר היום.

אני הפסיכולוגית שלה, אינני יודעת את התשובה. איני יודעת מהן המחשבות שלה, מהן החוויות שלה, על מה היא רוצה, יכולה או לא רוצה ולא יכולה לדבר. איני יודעת מהי הדרך להגיע ולאן היא תרצה להגיע.
חני רוצה לוודא אם אני חזקה מספיק לשמוע את מה שיש לה לספר. חני רוצה לדעת אם אפשר לסמוך עלי שאהיה שם בשבילה ברגע שהיא תהיה זקוקה לי הכי הרבה. לצורך זה צריך לבנות קשר ואמון. זה לוקח זמן.

לכן על השאלה על מה נדבר היום רק חני יכולה לענות. היא אולי איננה יודעת איך לענות, אבל זה עוד דבר שהיא תגלה עם הזמן. היי סבלנית כלפי עצמך חני, היי סבלנית כלפי המלים "שצריך" או "לא צריך" לומר. תני למלים להתגלות מעצמן ולהראות לנו את הדרך.






bottom of page