נתקלת בקושי - ככה תתמודדי!

שנה חדשה בפנינו, הנה רק התחילה אבל עודנו עומדות בפני יום כיפור בו נחתמות התכניות לגבינו, מה יקרה השנה? האם יהיה טוב או פחות טוב? יש דברים שאולי נחתמים בשמיים ויש דברים שאנחנו יכולות להחליט בעצמנו, איך לעבור את השנה הזו ואת הבאות אחריה.

נדמה לי לפעמים שבחלוף הדורות, כל דור נהיה יותר ויותר שבע רצון ומרופד בכל טוב. לא רק אוכל במקרר, אלא מסעדות, נסיעות לחו״ל, חופשות, בילויים, טלפונים חכמים ומחשבים, הכל נראה קל ופשוט, במחי לחיצה קטנה והמוצר המבוקש אצלנו בבית.

נדמה שפחות ופחות צריך להתאמץ, רף הדרישות עולה עם הזמן.

העניין הוא כזה: החיים עצמם אינם קלים! גם אם לעתים במשך שנים הכל נראה קל ופשוט כמו לחם בחמאה והצרות נמצאות בעיקר אצל אחרים או קוראים עליהן בעיתון, בהרבה מקרים לפתע פתאום וללא הכנה מוקדמת, נופלים הקשיים על הראש של כולנו. מי בצעירותה ומי בבגרותה, החיים ארוכים ולצרות יש דרך לבחור מתי להגיע. בין אם נחתם ביום כיפור ובין אם יד המקרה.

ואז השאלה הגדולה הינה איך מתמודדים, איך נשארים לעמוד ואיך לא נופלים?

ממרומי שנותי, נראה לי לפעמים שהצעירים קצת מפונקים מדי, וזה לאו דווקא רע, כי כאמא את תמיד אוהבת לפנק את ילדייך (לא משנה באיזה גיל הם..). העניין הוא שפינוק לא מכין אנשים לחיים.

להתמודד עם בעיות זה דבר נלמד. אם התמודדת בעבר עם קשיים ועמדת בהם זה מחזק את הכוחות ואת הבטחון בעצמך. בדרך כלל ההתמודדות בחיים היא מדורגת, מתמודדים עם כשלון בבית ספר, עם צמצום כלכלי בבית, עם בריאות לקויה של מי מבני המשפחה. ככה לומדים שאפשר וצריך להתמודד ולא פחות חשוב, לומדים לא לוותר.

מי שגדל בסביבה מאתגרת, ורואה שהוריו מתמודדים עם קשיים ולא מוותרים, ושהם מאפשרים חיים טובים למרות הקשיים, ילד כזה לומד שהחיים מאתגרים ושהתמודדות זה חלק ממה שנדרש כחלק מהחיים. אבל מי שגדל בחיים מפנקים, שיש לו הכל, שמצליח בכל, ופתאום בגיל 30 או 40 קורה לו משהו טראומטי, הוא עלול לא לדעת מה לעשות ולחשוב שבכך החיים מסתיימים. אבל החיים לא מסתיימים גם כאשר קורים דברים טראומטיים, לנו או לאנשים מאד קרובים אלינו. צריך למצא דרך להמשיך.

מה ההבדל בין מי שמתמודד ומוצא דרך להמשיך חיים פוריים לבין מי שלא?

הרבה דברים כמובן שונים מאדם לאדם, אבל חשוב ביותר מונח שכבר דברתי עליו בעבר וזה ה resilience. משמעות המושג הינה היכולת להחזיק מעמד, להתמודד עם משברים ולהמשיך לחיים של בשורות טובות.

כמובן שאמונה באלוהים עוזרת, וגם חיי משפחה וקהילה ענפים, אבל לא לכולנו יש, את זה.

האישיות של האדם ויכולת העמידה שלו היא שקובעת, יחד עם הסביבה המקיפה אותו. בדידות היא תוצר לוואי שמגיע עם הסבל, ואם יש קהילה תומכת זה מאד עוזר. וזה כמובן משהו שאנחנו כקהילה, משפחה, חברות, יכולות לעשות.

כשהייתי ילדה אולי בת 11 או 12 חבר נפל מגובה רב בטיול של התנועה ונפגע בראשו. כשבקרתי אותו בבית החולים, אני מניחה שהייתי מבוהלת למדי, אני לא ממש זוכרת. מה שאני זוכרת בברור, זה שפגשתי את אמא שלו שעמדה כמו סלע בחדרו. היא דברה אלי ובכלל בקול רגוע ויציב, שהשרה בטחון בי וכנראה גם בבן שלה. היא לא ריחמה עליו ודרשה ממנו לעשות פעולות פיזיוטרפיה שהוא לא רצה בהן, אבל היא לא ויתרה, בקול שקט ותקיף. היא כמובן ידעה מדוע היא מתעקשת ואני בוודאי לא הבנתי דבר וחצי דבר. אבל התבוננתי בה ולמדתי. עשרות שנים אח"כ כשעמדתי במצב דומה והתמודדתי, לפתע פתאום דמותה עלתה בראשי והבנתי שלמדתי ממנה בדרך של דוגמא אישית כיצד צריך להתנהג במצבים כאלה. אין דרך טובה יותר ללמד את ילדינו ואת תלמידינו מאשר בדרך של דוגמא אישית.

מה אני אומרת לכן נשים יקרות?

אני אומרת לכן שהחיים אינם קלים בכלל. שכל הקצב המסחרר של החיים היום אינו יכול לשנות את המהות של החיים. שכדאי לעצור לעתים את הקצב ולוודא שאתן אכן במסלול שבקשתן לעצמכן. שה ״פומו״ זו אשליה, שמאחוריה חיים אמיתיים שאין בינם לבין מה ש״מצטלם טוב״ דבר וחצי דבר.

תמיד היתה אמירה לגבי ״ הדשא של השכן ירוק יותר״ שהכוונה אל תקנאו בדשא של השכן, כי אינכן יודעות דבר על מה שקורה אצל מישהו אחר. רק את צבע הדשא..

אני מציעה לכן לא לברוח מקשיים כי הם בסופו של דבר מכינים אתכן לחיים. לא להבהל גם שילדיכן נתקלים בקשיים, ולהבין שזה מכין אותם לחיים וזה בסך הכל דבר טוב . ואם אתן או ילדכן התמודדתם יפה עם קושי, מגיע לכן בראבו קטן, תתגאו בהישג שהוא לא פחות חשוב מציון במתמטיקה.

ואני מאחלת לכן, קוראות יקרות למי שרצתה בילד שתזכה בו השנה, ומי שרצתה טיפולי פוריות - שיצליחו השנה, ומי שרצתה בזוגיות שתמצא השנה, ומי שכבר בזוגיות שהזוגיות תתחזק ותתעצם. ולבריאות טובה ולגמר חתימה טובה.