Search

שקופה


רציתי לספר לך משהו.

מאז שבעלי חלה, אנשים מסביבנו התחילו לראות אותי רק דרכו, כאילו הוא הפריזמה שאני נמצאת מאחוריה.

זה הפך לי מאד מוחשי, כאשר השורה הראשונה בסיכום הרפואי שלי אצל רופאת המשפחה שלי, היתה: "בעלה עבר שבץ מוחי.."

כל שיחה שהתחילה או הסתיימה ב"מה שלום אביתר" היתה מלווה בהמון רצון טוב, רק שההרגשה היתה שאותי כבר לא כל כך רואים.

כך עם השנים מצאתי עצמי מתרחקת ומוצאת לי חברים חדשים שעבורם אני אדם, אשה בפני עצמה. קשה לנשום בתוך המסגרת הזו שמגדירים אדם אחד דרך מה שקורה לשני, חולה או לא חולה. חשוב לי שתדעי.


זה היה כרטיס הביקור של אלה, ככה הציגה את עצמה לכשהגיעה אלי בפעם הראשונה.


הקשבתי לה וחשתי בצערה. לא ידעתי מה לומר. ספרי לי מה קרה, בקשתי ממנה. ספרי לי על בעלך ומה קרה לו.

אבייתר חלה לפני יותר מעשור. היה כבן 60. מהרגע שחלה ליוויתי אותו משך כשנתיים בשישה בתי חולים ומרכזי שיקום. אח"כ במשך עוד חמש שנים ליוויתי אותו לכל הטיפולים האפשריים. הידרוטרפיה, פיזיוטרפיה, פסיכוטרפיה כל הטרפיות שהצלחתי למצא ואחרות.. ומכונים פרטיים, וגם יוגה ניסינו ופלדנקרייז שיטות אלטרנטיביות שספק אם את מכירה, ודיקורים,ומפגשים דרך עמותה רוחנית כזו או אחרת, ועוד היד נטויה, you name it., דברתי עם מיטב המומחים קראתי את רוב הספרים המקצועיים בנושא. גם קודם היתה לי הכרות בנושא המוח, לא משנה כרגע. את בוודאי מבינה מזה שנושא המוח מוכר לי ומהווה את מרכז העניין הידע והנסיון שלי משך שנים.

חוץ מזה שהיתי במחיצתו שבע שנים תמימות, עם תוכנות שונות ועם כל השיטות והדרכים להחזיר לו תפקוד מירבי ומיטבי, מול מחשב ובכלל. וזה הצליח יפה. יחסית לגודל הארועים הוא מתפקד מצויין.

יום, יום, יום, שעה, שעה, שעה. שבע שנים.

אני הייתי שם, לא אחרים, נכון? היא שואלת אותי ושותקת.


זו שאלה רטורית בעיני ואני לא עונה לה. אבל היא מסתכלת עלי ואני עונה, כמובן אני מקשיבה לך ומבינה שעשית הכל כדי להבין את הבעיות שבעלך חווה ועשית כל מה שניתן היה במשך שנים.


אז אולי תסבירי לי'היא מבקשת / שואלת, איך זה יכול להיות שבכל פעם שמישהו שמע מה קרה, או שאני מספרת למישהו על מה שקרה, או בכל פעם שמישהו שיודע את המצב מתקשר או שפוגש אותי, לכל אחד, ממש לכל אחד יש משהו לומר, ללמד אותי, איך אוכל לעזור לו טוב יותר, איזה ספר כדאי לי לקרא, כל אחד מסביר לי את הקשיים של אבייתר, מסביר לי איך הוא מרגיש, מה הסבות לרגשות אלו, מסביר לי למה קשה לו וכיצד עלי לנהוג.. "את צריכה להבין אותו".....אומר המכר מפה ומשם!!!? ככה זה כבר למעלה מעשור.


אני מרגישה את הכאב העצור שלה. ואיני מעזה לשאול שום דבר כדי לא לדרוך על איזה מוקש, לומר דבר שהיא כבר שמעה אלף פעמים.  

ועל הרופאים אני כבר לא מדברת, היא ממשיכה. עיניים להם ולא יראו. לא אותו ולא אותי.

לפני חודש היתה לו פגישה אצל רופא ולא יכולתי להגיע באופן פיסי. חשוב היה לנו שאצטרף כי זו היתה פגישה שדנה בפרטים רפואיים וטוב שגם אני שם, רושמת את ההסברים של הרופא, לפעמים יש יותר מדי אינפורמציה וקשה לזכור. בקשתי שיתקשרו אלי בוידאו, זה די נהוג בימים של פוסט קורונה. וכך עשו.ֿ ואז הרופא פצח בהטפה של איזה רעיון, אולי שמע הרצאה בדיוק לפני שבוע, והסביר לאביתר שהוא לא צריך לפתח תלות ולכן אין צורך שאהיה בפגישה. כתוצאה מה"תובנה" של הרופא הורדתי מהקו וכמובן שעד עכשיו אנחנו לא לגמרי בטוחים שהבנו את ההנחיות החדשות, אבל העיקר שהוא הראה את חכמתו הגדולה! אמפטיה? ? הצחקת אותי .


איך את מרגישה בכל המצבים הללו? אני שואלת אותה.

אני מרגישה שקופה. כמו שתארתי לך בתחילת הפגישה,. רואים אותי במקרה הטוב דרך פריזמה של אביתר, ובמקרה הרע לא רואים בכלל.

זה מאד כואב אני אומרת לה.

כן.


בכלל כל החוויה הזו שעברתם שניכם מאד מטלטלת. כל השנים האלה,ְאני אומרת לה. אני בסדר, היא אומרת. אם יש משהו שאנחנו לא סובלים, שנינו, זה שמרחמים עלינו. אנחנו לא מסכנים, אני בוודאי לא מסכנה. אבל זה מאד כואב ומאד קשה שפתאום הפכתי שקופה לסביבה. כאילו אלה של לפני מחלתו של אבייתר חדלה מלהתקיים. אני אוהבת לנסוע לחו"ל כי שם אף אחד לא ממש יודע מה קרה בחיי, וגם אם יודעים זה רחוק, לא מכירים אותו, ומתייחסים אלי כאל אדם אמיתי, אשה אמיתית. שיש לה זכות קיום נפרדת. מושכת בכתפיה.


סליחה שנפלתי עלייך ככה היא אומרת, הייתי חייבת לספר לך, אחרי שאת יודעת את זה עכשיו אפשר לדבר על כל דבר. נושכת את שפתיה.

אני מהססת מה לומר. מרגישה שהיא בוחנת אותי אולי לא במתכוון האם כדאי להשאר אצלי בטיפול. האם אני יכולה להכיל את התפרצות הרגשות הזו שלה בפגישה הראשונה והאם בכלל אבין על מה היא מדברת.


ואני אומרת: אני חושבת שאת מרגישה בלתי מובנת. שאת מסתובבת במקום שלך, בבית שלך, בשכונה שלך, עם החברים שלך ומרגישה בלתי מובנת. אמרת שאת מרגישה שקופה, להיות שקופה זה שיראו אותך או בך מה שרוצים, אולי לא יראו בכלל שום דבר, ואז את מרגישה בלתי מובנת. אין לאנשים שום מושג מה את עוברת, וכשהם פוגשים אותך הם אומרים דברים שלכאורה צריך לומר במצבים כאלה, כלומר שהם חושבים שצריך לומר, ושנותן להם הרגשה שהם אמפטיים למרות שאת מרגישה הכל חוץ מאמפטיה, ובוודאי שום אמפטיה כלפייך. ולכן את מרגישה לא מובנת. ואולי זו הסבה שהגעת אלי?


היא דומעת. ואו. כן. זה בדיוק זה. לכן באתי. אני מסתובבת בעולם מרגישה בלתי מובנת. תודה לך.