מיוריאל היא אשה יהודיה קנדית לקראת שנות ה 80 שלה. היא נראית צעירה בהרבה מגילה, צנומה, זריזה ומלאת אנרגיות. מיוריאל היא צלמת מחוננת ולה פרויקטים רבים של צילום. פרויקטים אלו לקחו אותה למקומות רבים בעולם ונתנו לה חוויות מעניינות ועשירות שלא לכולנו יש. מיוריאל נשואה שנים רבות. ליהודה, אותו פגשה באחת מנסיעות העבודה שלו. ליהודה יש ילדים ונכדים אבל לה עצמה אין ילדים. הנכדים של יהודה מתייחסים אליה כאל "האשה של סבא שלי" למרות שמאז שהם נולדו היא נמצאת בחיים שלהם. "למה בעצם הם קוראים לך "האשה של סבא שלי" ולא סבתא?" שאלתי אותה. אני לא יודעת, היא ענתה לי, כי כנראה ככה חינכו אותם. אינני יודעת איך להבין את התשובה הזו, ומדוע שהיא לא תדע אחרי שנים כל כך רבות מדוע קוראים או לא קוראים לה סבתא, והאם בכלל זה משנה לה? גם אינני יודעת אם היא מצטערת על כך שלה עצמה אין ילדים ונכדים. היו לה חיים מאד עשירים ומלאי חוויות. היא נישאה רק לקראת גיל 50. ילדים לא היו בראש שלה כך היא אומרת, כשאני שומעת אותה מדברת, אני חושבת על העולם כפי שהוא היה לפני 50-60 שנה, כשהיא היתה בתחילת שנות העשרים שלה ועוד בקנדה! ועל האפשרויות שעמדו בפני נשים צעירות מלאות אנרגיה וכאלו שלא רצו ללכת לפי המוסכמות אלא ללכת אחר ליבן והחלומות שלהן. אני מנסה לדמיין לעצמי שהיא אומרת לעצמה אי שם לפני כ 50+ שנים, שאם יהיה לה ילד היא תצטרך לוותר על ההרפתקאות המקצועיות עליהן חלמה ולהחליף מקצוע או גרוע מזה, להיות צלמת חתונות ובר-מצוות. מה רע בזה בוודאי אמרו לה, אפשר להשתכר מזה יפה (זה בהנחה שבכלל היו מקבלים בהבנה שאמא צעירה תצא לעבודה)! באזניים של אז זה נשמע הגיוני ובאזניים של היום זה נשמע לנו צורם לא?
למיוריאל יש חברה קרובה, איתה היא נפגשה בעבר הרבה בגלל הענין המשותף בצילום, אבל החברה הזו מרגיזה אותה, כך ספרה לי, כי בגלל שיש לה נכדים צריך תמיד להתחשב בהם. הפגישות שלהן תמיד כפופות לשעות שבהן חברתה משמשת בייביסיטר, או צריכה לקחת אותם מן הגן ומבית הספר. מעצבן אותה שדברים ברומו של עולם כמו הכנת תערוכת צילום תופסים "מקום שני" אחרי הנכדים. אני לא מעזה לומר לה שאין כאן שאלה של מקום ראשון או שני. שפשוט מי שיש לו ילדים או נכדים, בדרך כלל מפנה זמן איכות להיות איתם. היות ולרוב האנשים יש רצון להיות עם המשפחה, הרי שזה מתקבל בהבנה ובשמחה.
אבל אותה זה מרגיז, לה זה מפריע, היא איננה מבינה.
לאור הדרך שניהלה את חייה אני יכולה להבין אם היא חושבת שגידול ילדים/נכדים לא צריך לבא על חשבון מיזמים אמנותיים בהם היא עוסקת. כי בזמנה, אם גידלת ילדים זה היה על חשבון ההתפתחות האישית שלך. והיית כנראה צריכה לוותר על הקריירה. אבל האם בכעס ובהסתייגות הזו שלה מ"שאר העולם" אפשר לשמוע איזה צער? אינני מתכוונת לקנאה, אם כי גם זה יתכן, אלא מעין הבנה מאוחרת שיש פה משהו שלא יהיה לה לעולם. זו שאלה, שאינני יודעת את התשובה עליה.
פגשתי לא מעט נשים צעירות שמתלבטות ושואלות את עצמן אם הן רוצות ילדים או לא. בעידן שלנו זה די לא יוצא דופן. הן לעתים שואלות אותי מה דעתי, אבל את לא יכולה לענות על השאלה הזו עבור מישהי אחרת!
כל אחת ההתבלטות שלה מגיעה ממקום אחר וצריך להבין את מקור ההתלבטות.
מה שאוניברסלי זה להבין שהחברה שלנו מחולקת למשפחות. המשפחה היא זו אליה אנו פונים בזמן שמחה ובזמן צער. שבתות, חגים, ימי הולדת וגם חולי. לגדל משפחה יש בכך משהו שקובע את העתיד שלך. החיים ארוכים, קריירות משתנות לאורך השנים, וככלל אין תעודת ביטוח לגבי שום דבר מן החיים (להוציא הרכוש...).
לכן שאלי את עצמך, האם ארצה להיות במקום של אותה אשה מבוגרת, חשוכת ילדים?
שיקראו לי אשתו של סבא שלי, או אולי לא יקראו לך בכלל כי לא יהיה לצידך אותו סבא, מאחת הסבות של החיים. כמובן גם יתכן שהנכדים הללו, יקראו לך סבתא גם אם לא את ילדת את אמם או אביהם. הרבה דברים יכולים לקרות, טובים ופחות טובים. את יכולה רק לבחור בכוון שנותן לך את הסיכוי הטוב ביותר.
ומלבד זאת, עם הסבות הפרטניות של כל אחת ואחת צריך כמובן להתמודד בנפרד, בקליניקה או מחוצה לה.
ויש לי טיפ לסיום:
במקום לשאול את עצמך אם את רוצה ילדים, שאלי אם את רוצה שיהיה לך ילד (או ילדה). אפשר אחד בלבד! אולי אם תשאלי זאת ככה, ההחלטה תהיה יותר קלה?
שאלי: האם אני רוצה שיהיה לי ילד(ה)?