שרון אשה באמצע החיים. בנה אמיר, סיים צבא כקצין, הוא בשלבי סיום של התואר הראשון, והוא גבר צעיר לכל הדעות. יפה תואר, ספורטאי מחונן, אבל באופיו קצת פזיז, לא נזהר די לטעמה, היא חוששת שהדרך בה הוא מסתכל על החיים והדרך בה הוא מקבל החלטות, אינה מובילה לכוונים טובים. היא מודאגת.
בשנה האחרונה הם רבים הרבה.
כשאני שואלת אותה מה הכי מרגיז אותה, היא מספרת שבנה תמיד נהג להתיעץ איתה בדברים רבים ובדרך כלל שמע לעצתה. השנה הוא פחות מתייעץ וכשכן מתייעץ הוא הרבה פעמים לא חושב כמוה ולא מקבל את עצתה. היא מתרגזת עליו, מדוע התייעצת איתי אם אתה בכלל לא מקבל את עצתי. הוא לא עונה, ובזה זה מסתיים כששניהם מעוצבנים.
אני שואלת אותה מדוע מרגיז אותה שהוא לא מקבל את עצתה, והיא מסתכלת עלי קצת מופתעת מהשאלה. מה לא ברור? אם הוא מתייעץ אז שיקבל את העיצה. לא?
מממ.. האמת שאני לא חושבת ככה, אני אומרת לה.
מהו הדבר הזה שגורם לנו לחשוב שאם התייעצו איתנו, הרי לא לקבל את העיצה זה מרגיז/ מעליב ?
בעיני זה טבעי שנשוחח על דברים שונים, שכל אחד יתן את דעתו ובסוף כל אחד מחליט מה מתאים עבורו.
כי אם את רוצה שיתיעצו איתך, את רוצה לתת לזה ששואל לדעתך את ההרגשה שהוא יודע הכי טוב מה המתאים עבורו. והרי גם במבחן התוצאה, לא את אלא בנך תשאו בתוצאות של כל החלטה שתתקבל, וזה רק טבעי ונכון שהוא יהיה האדון להחלטותיו.
זה גם לטובתך, אני אומרת לשרון, כי אם פעולותיו לא יצליחו, הוא לא יוכל להפנות כלפייך אצבע מאשימה" את אמרת לי לעשות כך. בגללך נכשלתי. בגללך אני לא מצליח.
תנו לילדים שלכם לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם, גם על ההצלחות וגם על הכשלונות. ככה כולנו נבנים בחיים. לומדים מנסיוננו.
זהו, שאני רוצה שהוא ילמד מהנסיון שלי אומרת שרון. למה שהוא יעשה את אותן שגיאות כמוני?
היא מספרת שאמיר הוא בנה הבכור והוא מאד דומה לה בהרבה מובנים. הסבה שהיא חוששת מההחלטות הפזיזות שלו, זה משום שהוא מזכיר לה את עצמה בגיל הזה.
אני רוצה לחסוך לו את הטעויות, שלא יהיה כמוני, שלא יבזבז שנים מחייו בגלל שגיאות. אם הוא רק יקשיב לי, אני באמת חושבת שאני יודעת מה טוב בשבילו. היא אומרת ונאנחת.
נדמה לי שאת לא מסכימה איתי, היא אומרת לי, וסימן שאלה בעיניה.
זה לא שאני לא מסכימה איתך, את בוודאי מכירה את בנך ורק רוצה בטובתו. הוא גם יודע את זה.
רק ישנן אמיתות כלליות בעולם שלנו, וסלחי לי שאני מדברת ממעוף הציפור ומנקודת הראות של שנות הנסיון שלי, אנשים לומדים בעיקר מהשגיאות של עצמם, ומעט מאד מהשגיאות של אחרים.
הסבות לכך הן רבות.
הפעולה האנושית, היא כל כך מורכבת, שגם אם שני אנשים עושים בדיוק את אותו דבר, הם יכולים לקבל תוצאה שונה לחלוטין. זה תלוי בנסיבות. בגיל, גבר או אשה, תקופה, נורמות, ועוד ועוד.
קשה מאד לשכפל התנהגות ולומר זה בדיוק כמו שאני עשיתי.. קשה לנבא תוצאה. לפעמים דבר והיפוכו מביאים לאותה תוצאה.
מה את אומרת לי? היא שואלת.
מה אני צריכה לעשות? כי אני רוצה לעזור לו, הוא הבן יקיר לי, אני לא יכולה להשאר אדישה למעשיו, אני אמא שלו!
אני מבינה מאד את שרון. כואב וקשה כשהילדים שלנו לא מקשיבים לנו, בעיקר כשנדמה לנו שהם עושים שגיאות שישפיעו לאו דוקא באופן חיובי על חייהם.
אבל נדמה לי שאמיר כן מקשיב לה, הוא ממשיך לבקש את עצתה, רק מתרגז בעיקר כשהיא דורשת שיעדיף את דעתה על דעתו שלו.
שרון, אני אומרת לה, כיף לך, שבנך ממשיך לבא לשוחח איתך. זה בכלל לא מובן מאליו.
הקשיבי לו ותעשו סיעור מוחות. תנתחו את הדרכים השונות להתמודד עם השאלות שהוא מעלה.
שרון מדענית, ואני אומרת לה - תעשו תרשים זרימה של כל פתרון. לאן כל פתרון מוביל לפי הבנתכם.
תעשו כמה תרשימי זרימה כאלה - אבל תני לאמיר להחליט מה מהדרכים מתאימה לו.
העזרה הכי חשובה לתת לילדינו, היא ללמד אותם לחשוב. ללמד אותם לשאול שאלות. לדמיין בראש לאן מובילה הדרך שבחרו.
וזה בסדר לטעות. את אמא נהדרת. הבן שלך מקשיב לך אבל הוא כבר בגיל עצמאי. תני לו להחליט. וגם אם מתחרט - לא נורא, משגיאות לומדים. זה חלק מהחיים. חלק מהגדילה. חלק מההתפתחות הנפשית של כל אדם צעיר. ועם כל הכבוד לנסיון רב השנים שלנו האמהות, זכרי שגם את יכולה לטעות. שגיאות העבר לא הופכות אותנו לחסינות משגיאות. זה אנושי.
והעיקר - שנהדר עבורו שיש לו אמא שמלווה אותו. זה הרי מה שהכי חשוב!!