מיכל רבה כל הזמן עם בעלה. המריבות כמעט תמיד הינן סביב החינוך של בנם בן השש, בן.
בן לא שומע בקולם. ללכת לישון ב 8 לא רוצה, להתקלח לא רוצה, בערב הוא יושב בכורסאת הטלויזיה ואבא שחוזר מהעבודה צריך לשבת במקום אחר, כי הוא לא מוכן לוותר.
יגאל, בעלה, כועס על הילד, ומחייב אותו ללכת לחדר לישון, ומיכל כועסת עליו, לדעתה אם הוא יכעס על בן זה יפגע בבטחון העצמי שלו .כשהוא אוחז את הילד בידו ומוביל אותו לחדרו, היא אומרת שזה משפיל אותו. עוד היא מבקרת את יגאל, שהוא מעורר בילד תסכול וגורם לו להיות אגרסיבי.
היא נותנת לי דוגמא שכשהילד היה קטן הוא היה מרביץ בגן, ויגאל רצה לכעוס עליו היא הסבירה לו שבגיל הזה הילד לא מבין ולכעוס עליו זה לא בסדר, הוא קטן מדי וזה יפגע בו.
להבנתה רק צריך להסביר לילד לבקש יפה ולקוות שזה יעבוד. זה עבד להם עם אחותו הגדולה ואם זה לא עובד עכשיו זה בגלל שיגאל לא מוכן לסבול את ההתנהגות של הילד. צריך לחנך אותו הוא אומר, גם הסבא של הילד, אבא של יגאל, מתערב ואומר שצריך לחנך אותו, "אני נתתי כמה מכות בטוסיק" כשצריך היה לאפס את הילד, וזה עבד טוב מאד, הוא אומר, לא יכול להיות שילד יתחצף ככה להורים. מיכל חושבת שהגישה הזו מזעזעת, שמבחינה פסיכולוגית היא משוכנעת שהיא צודקת, אני יודעת שאת פסיכולוגית רק של נשים - אבל מישהו צריך להסביר ליגאל כמה הוא טועה. אולי תדברי איתו?
מיכל ויגאל רבים כל הזמן, האוירה לא נעימה בבית. בן הוא הסבה למריבות, הוא בוודאי יודע את זה, הוא אולי נהנה באופן מסוים מתשומת הלב הזו כלפיו ומאמא שלו שתמיד "לוקחת את הצד שלו", אבל בכלל לא בטוח שזה לטובתו, לטובת החינוך שלו, לטובת התפתחותו הרגשית וגם לקשרים עם אבא שלו.
למה את כל כך בטוחה במה שאת אומרת, אני שואלת אותה. תמיד חשוב בעיני לקרא תיגר לדעה, גם אם היא נפוצה, ולחפש תמיד דעות מנוגדות לשלך או לזו הנפוצה. זה מעורר חשיבה עצמאית שהינה תמיד נחוצה!
רגע, את פסיכולוגית ילדים נכון? אני לא צודקת? שואלת אותי מיכל,
אני חושבת שאת די טועה במקרה הזה, לפחות איך שהצגת לי אותו. לא רק שמותר לכעוס על ילד, זו אפילו חובתך לעשות זאת. מיכל משתתקת ומביטה בי קצת מופתעת.
רגע, אבל תפקיד של הורה זה לא "לקבל ולהכיל"? היא שואלת.
זה ממש לא סותר אני אומרת לה. ממש לא סותר!
הורה צריך לחנך, לשים גבולות, ללמד הבחנה בין רע לטוב, ללמד משמעת, ללמד שיש את ההורים שהם מבוגרים ולכן יודעים מה שהוא (הילד) אינו יודע.
יש מצד אחד את ההורים שהולכים לעבודה ומפרנסים את המשפחה כדי שיוכלו לאפשר לילד לגדול בתנאים מיטביים, לקבל מכל טוב, חינוך בריאות השכלה, ויש את הילד מן הצד השני, שעליו להודות להם, לשמוע להם ולכבד אותם. לא סתם קיים המשפט " כבד את אביך ואת אימך".
אחרי מחשבה קצרה, היא מספרת לי שבן חצה את הכביש לבד לפני שבוע ואז היתה מריבה ממש גדולה בבית, סביב כיצד להגיב. אילן מאד כעס גם עליו וגם עליה.
הגבולות שהורים שמים לילד, לעתים גם דרך ענישה, שומרים עליו, אני אומרת לה, וזו דוגמא נהדרת. כי אם לא תענישו אותו, הוא יחזור על מעשה כזה או מעשה דומה לו שעלולים פשוט לסכן את חייו.
ילד קטן לומד להבין שאסור לשים מהדק (או שום דבר אחר) בתקע החשמל כי ההורים לא מרשים וכי הוא יקבל עונש גדול אם יעשה זאת שוב. רחוקה הדרך עד שהוא יבין בסיכוני החשמל. ולכן הוא צריך להאמין שההורים שלו שומרים עליו ויודעים מה טוב בשבילו.
הססנות אצל ההורים, חשש מצידם לכפות גבולות ומשמעת נתפסת במבנה הבלתי גמור של נפש הילד כחולשה ומביאה לכך שאינו מרגיש שיש לו על מי לסמוך. ומכאן הדרך להיווצרות חרדה קצרה למדי (ראו בבלוג מאמר : "הקשר בין גבולות לחרדה" ).
לכן שימרו על משמעת וגבולות.
כשתחפצו בכך שאלו את הילד לדעתו ולרצונותיו, אבל רק אתם קובעים בסוף. אל תנו לילד הרגשה שהוא אחראי על החיים במידה דומה או אפילו קרובה אליכם, כי זה פשוט לא נכון, אין לו הכלים לכך, רחוק מזה. התוצאה עלולה להיות התפתחות של חרדות ולעתים גם של אגרסיביות, אם לא בבית אז בגן, או כלפי האח או האחות שיגיעו אחריו.
לכן שימרו על גבולות, שמרו על זכותכם וחובתכם להיות הורים, הילד מקבל מכל טוב, חובתו היחידה בשלב זה היא לשמוע בקולכם ולהכיר תודה.