טראומה כפולה: כשהעבר פוגש את ההווה

המילה טראומה מוכרת לכולנו.

טראומות היו מאז ומתמיד אבל לא תמיד היו מובנות ולא תמיד קבלו את המקום הראוי להן.

הדור שלי, דור יום הכיפורים, הטראומות ומה שהביאו, היו בגדר נעלם ונותרו ברובן ללא מענה.

בעשורים האחרונים, מתפתחת הבנה יותר ויותר עמוקה של המונח טראומה ופסיכולוגים נותנים על כך את הדעת מזוויות רבות. גם בזווית המקצועית התפתחה התמחות בנושא.

לצערנו בארץ שלנו יש נסיון רב לנושא זה, בגלל שעוברים עלינו ארועים רבים, מלחמות, פיגועים, וכדומה. אבל מובן שטראומה קורית גם מאסונות אחרים. לכל מדינה יש את האסונות שלה, זה יכול לנבוע מסערות חריגות הצפות, רעידות אדמה, וכמובן ישנן הטראומות האישיות שקורות בכל מקום וכמעט על כל אדם מבמהלך חייו.

פטירה של אדם אהוב, תאונה, מחלה קשה, הרשימה ארוכה. בעיקר אצל נשים - פגיעות מיניות .

מה שהופך ארוע מצער לטראומה, הוא הרבה פעמים הפתאומיות של הארוע, עד כמה זה בלתי צפוי, עד כמה האדם מתקשה להכיל את הארוע במסגרת מה שהוא יודע על החיים שלו ומה שהוא מצפה וחושב שעומד לקרות.

במובן זה אבדן של אדם בגיל מאד מתקדם, אפילו הורה אהוב שמגיע לסוף חייו, זה יהיה צער עמוק אבל בדרך כלל לא תתפתח כאן טראומה, לעמת למשל אבדן של אותו הורה בגיל צעיר.

הרי הצער הוא אותו צער, אבל ההבנה שלחיים יש סופיות מביאה אותנו לצפות לפרידה מן ההורה בשלב כלשהו. מה שלא עושה את זה קל, אבל לא כל ארוע קשה הופך לטראומטי.

יש לנו הבנה מתפתחת לגבי תהליכים שעוברים אנשים שחוו טראומה. ההבנה שלנו הולכת ומתפתחת, וכוללת את השוני בין התגובות והעוצמה של הטראומה. לפעמים העוצמה כה קשה עד כי אנשים לא מצליחים להמשיך ולתפקד ובמקרים בקצוות - הם קורסים.

חלק מן הטראומות של השנתיים האחרונות מן ה 7 באוקטובר, הן בעוצמות כה גבוהות עד כי קשה בכלל להתחיל להכיל ולהבין את הסיטואציה.

אם דברתי על הפער בין מה שקורה לבין הציפיה של האדם, הרי שלמשל במסבת טבע, כשאדם מצפה לרקוד ולחגוג עד אור הבוקר ובמקום זה הוא מקבל מפגש עם השטן, קשה להבין את העצמה של הדבר הזה. אין לנו כלל יכולת להתחיל לקלוט, ואולי זו הדרך של נפש האדם להגן על עצמה.

אבל גם טראומות "רגילות" מוציאות אנשים מאיזון, לעתים כמו רכבת שנזרקה מהמסילה, ועכשיו עליהם לחפש דרך לעלות מחדש על מסילה כלשהי, גם אם היא לא בדיוק אותה אחת. מן הצד זה יכול להראות כמו אדם שאינו מרוכז, אינו ממוקד, לעתים עם התפרצויות זעם. מבפנים זה כולל הרגשה של להיות בלתי מובן, אולי "שקוף" - שלא רואים אותו, וכמעט תמיד זה יוצר מעין מרחב מקביל, כאילו האדם חי על שני מימדים מקבילים, האחד בעולם בחוץ, לימודים, עבודה , משפחה, - כל מה שנראה כלפי חוץ, וזה מימד חשוב מאד כמובן, כי חשוב לחזור ולתפקד ולשמור על שגרה כלשהי, והמימד השני פנימי, שבו הוא בודד עם עצמו .

מציאת הדרך חזרה יכולה לקחת זמן רב, שנים, זה תהליך ארוך, אבל אנשים עושים את זה.

אבל אז יש את החיים. ובמהלך החיים, יכולה לקרות טראומה נוספת. חדשה. שמתלבשת על הטראומה הראשונה. וזה כבר יותר קשה.

כמו עצם שנשברת בדיוק באותו מקום. או יותר נכון, כמו לב שנפצע באותו מקום. האם לב נפצע? ברור שכן, אבל אולי לא לגמרי ברור. כי הרי הלב לא מראה סימני פציעה, גם כאשר הוא שבור. שברון לב נקרא לפרידה קשה מחבר(ה) קרוב(ה). האם בלב יש פינה כזו ששם נוכל למצא צלקת?

זה נשמע לא סביר אבל מן הצד השני זה נשמע סביר מאד.

החיים שלנו הינם מאגר של שמחות וצער , כאשר כל אחד מהם משאיר חותם עלינו. איפה החותם הזה? היכן רואים אותו? האם בלב? או במוח? או בכליות?

ככל שקורים יותר דברים כואבים, הפצע נהייה כואב יותרת הצלקת מתעבה ומכאיבה וכל מגע , לפעמים אפילו מגע קל, מכאיב .

אחרי ה 7 באוקטובר, נשים שחוו בחייהן פגיעה מינית הרגישו מבוהלות, נשים רבות וגם אמהות לילדים קטנים הרגישו מבוהלות גם הן, אבל אלו שחוו פגיעה מינית, הזכרון שב ועלה וערער את השקט שבנו לעצמן במאמצים רבים עד אותו רגע.

ה 7 באוקטובר פגע בכולנו, אבל אנשים שונים הגיבו בדרכים שונות. סבות רבות לשוני הזה, אבל אחת מהן, אותה אני רוצה להדגיש בפוסט זה, היא שהעבר של כל אחת ואחד מאיתנו הולך איתנו כמו צל, אבל זהו צל שאינו נראה לעיין, לפעמים גם את אינך לחלוטין ערה לכך שהוא שם, והצל הזה משפיע עמוקות על התגובה שלנו, על היכולת שלנו, לראות, לשמוע, ולהכיל ועדיין להשאר עומדות ועומדים על הרגליים.

לכן, בואו נביט בסובלנות על הסובבים אותנו, לא הכל רואים, לא הכל מבינים, לא הכל יודעים. ארץ למודת קרבות ומלחמות, ארץ למודת טראומה ואבדן, כמעט כל אחד מכיר מישהו, קרוב למשהו שקרה, באחד ממעגלי הצער הללו. וכל אחד מגיב אחרת. מי צועק ומי מסתגר, מי מפגין ומי מתנתק מהתקשורת כי כל השיח הזה פשוט שורט את ליבו הפצוע.

דרכים שונות לו לאדם להגיב לעולם, ולשמור על החוסן האישי שלו ושל סביבתו. וטוב שכך.