כולנו רוצים להיות חלק משמעותי מהחברה בה אנו חיים. כולנו רוצים להיות מקובלים, בבית הספר, בעבודה, בשכונה, במשפחה. לא נעים במיוחד לשמוע שאת משונה, שיש לך דעות מוזרות.
נעים לנו לדעת שיש אנשים בסביבתנו שאנחנו חולקים איתם דעות דומות ובעיקר נורמות דומות.
את אולי נכנסת לרשת החברתית שלך, אולי פייסבוק, ומחפשת לשמוע דעות, ונדמה לך שכולם חושבים אותו דבר? ומה הבעיה? הם בטח צודקים ואת טועה, כי כולם חושבים אותו דבר? האם באמת כך?
וגם קורה לפעמים שבמציאות, בסביבתנו הקרובה, לא זו שברשת, מבטאים כל הזמן דעות שונות מאלו שלך?
לא נעים כל הזמן לשתוק ולוותר על הדעות שלך, להסכים לכאורה, או לשתף פעולה עם דברים שאת חושבת שהם שגויים מבלי לומר את דעתך. וגם לא נעים להרגיש שמשהו אולי לא בסדר איתך, כי את חושבת אחרת.
אז מה עושים במאבק שבין שני הקצוות הללו?
האם נכון ש:
אנשים נוטים לחשוב שדעת הרוב היא כנראה צודקת, האם זה באמת ככה?
אמת היא דבר יחסי למקום שבו אנו חיים! בעיר או בכפר, בארץ, באירופה, במערב או במזרח. בכל המקומות הללו קרוב לוודאי, הרוב לא יבטא את אותה עמדה.
אז אם זה כל כך ברור שהרוב יודע את התשובה, האם לא היינו מצפים שבכל מקום יגיעו לאותה מסקנה?
במציאות, דעת הרוב נקבעת על ידי מי שנותן את הטון באותה עת ובאותו מקום.
גם מערכת המשפט ואפילו מחקרים מדעיים (הנעשים בצורה מבוקרת) מושפעים מהערכים ומהנורמות התקפים באותו מקום והמקובלים על ידי עורכי המחקר. למשל בנושאי נשים, נמצא מחקרים רבים, שנעשו במאה העשרים שהתוצאות שלהם שנויות במחלוקת על ידי הקהילה המדעית. "הכיצד יכולים מחקרים לטעות?" תשאלו. הרבה יותר פשוט ממה שחשבתן, הרבה מאד תלוי בדרך בה מנסחים את שאלות המחקר, בדרך בה מתקפים את שאלוני המחקר ובדרך בה מגדירים מושגים שונים.
אולי אתן זוכרות שלא כל כך מזמן התבצעו מחקרים ש"הוכיחו" ששחורים פחות אינטיליגנטים מלבנים.
ולא כל כך מזמן אשפזו נשים, בטענת "שגעון" רק כי היו עצמאיות, וסרבו לקבל על עצמן את הנורמות החברתיות, לא רק שמקומן בבית בלבד אלא גם ובעיקר שחשיבה חופשית ויצירתיות הן אסורות על נשים ומעידות על הפרעה נפשית. בעיקר המיניות כמובן רחמנא ליצלן.
לכן, כל אחת מאיתנו צריכה לשאול את עצמה עד כמה היא רוצה להתעמת עם נורמות ודעות של הסביבה בה היא נמצאת. לעתים עלול להיות מחיר חברתי כתגובה לחשיבה עצמאית "מדי", ולכולנו יש צורך החברתי להשתייך. גם זה חשוב. אבל תמיד תזכרי שלוותר על עצמך לחלוטין רק כדי להתאים את עצמך לסביבה, זה בלתי נסבל. מי שנמצאת במקום בו הנורמות החברתיות כלל לא מקובלות עליה מוטב לה שתחפש מקום אחר לחיות בו, מקום בו היא תרגישי שייכת אם גם רק חלקית. זה יכול להיות מקום מגורים, זה יכול להיות במקום העבודה, זה יכול להיות בשרות הצבאי. בכל מקום בו אנו נמצאות באותה עת. אם את יודעת שממילא תוך זמן קצר את עוזבת את אותו מקום, אולי כדאי לוותר על כמה ויכוחים שממילא לא יביאו לשינוי?
אבל אם את במקום בו את חשה שיש דברים שמקובלים עלייך ויש שלא, תוכלי לפעול על פי המתאים לך גם בלי להתעמת עם הסביבה, וגם מותר להתווכח עם הסביבה שלך, בהנחה שזו סביבה המאפשרת מגוון דעות.
היום אנו חיות במדינה שבה מותר לחשוב, מותר להיות גמיש מחשבתית ואפשר ללמד גם מאחרים.
וגם את לא תמיד צודקת. לפעמים תגלי שטעית ושלמדת משהו חדש מהסובב אותך וזה די נחמד.
ככה הופכים לחלק חשוב בסביבה שלנו. בלי לותר יותר מדי, אבל גם לא פחות מדי. לומר לאחרים את הדעות שלנו וללמד מאחרים דברים חדשים.
לשמור על חופש מחשבה אומר גם לא לוותר אבל גם ללמד מאחרים ולגלות שטעינו. חופש מחשבה אומר גמישות, פתיחות, ושיח על נושאים שונים בלי "פרות קדושות".
ומה עם פייסבוק? גם שם הרוב לא צודק? הרי זה חוצה יבשות? זה כבר למאמר הבא.