אני יושבת כבר ימים מול המסך וחושבת מה לומר לך האשה הצעירה. המחשבות שלי וגם המלים התערבבו להן ועכשיו כמו פאזל אחד גדול אני רוצה לעשות בהן סדר ולפרוס בפנייך תמונה אחת ברורה.
זה לא קל, כי החיים אינם תמונה אחת ברורה, פעמים רבות עלייך לבחור באיזה שביל ללכת, וכל שביל מוביל אותך בזוית קצת שונה, ואפילו אם נדמה שכל הדרכים מובילות לרומא, הרי שהאמת לפעמים מגיעים למקום אחר לחלוטין, אולי עוצרים בדרך, או מתעכבים, אולי הדרך חסומה מכל מיני סיבות.
אבנה את הפאזל בשני חלקים:
חלק א.
לפני שנים רבות מאד, כתבתי את התיזה שלי בפסיכולוגיה על השינוי שחל בחברה שלנו מבחינת תפקידי הנשים והגברים. האם נשים יוצאות יותר לעבודה בחוץ ואם כן האם הגברים גברים חולקים יותר עם נשים את תפקידי הבית כדי לאפשר להן לצאת לעבודה. מה שהמחקר שלי הראה היה שאצל הגברים לא השתנה שום דבר. אצל הנשים השתנה שהן בהחלט יוצאות לעבודה, מה שמותיר אותן עם עבודה כפולה, גם בחוץ וגם בבית. משפחות בעלות הכנסה טובה מאפשרות לעצמן עזרה, אבל האחריות בבית נשארת על האשה. זה היה אז.
בעשרות שנים שחלפו חלו שינויים נוספים, אין לי ספק שהנשים התקדמו מאד במוטיבציה שלהן להתקדם בעבודה, הן מכוונות גבוה, הן חדרו לעולמות שהיו פעם מאד גבריים, רפואה, עריכת דין, הייטק. וטוב שכך!!
העניין הוא שבדבר אחד לא חל וגם לא יכול שינוי גדול, והוא גיל הפוריות של נשים.
בתקופתי, כשילדתי את בני הבכור בגיל 29, הייתי בהחלט מבין המאחרות. גיל 24 היה הגיל בו לרוב הנשים כבר היה ילד ראשון. ואח"כ שני או שלישי, והנה את בת 30 או 35 .
אבל היום היוצרות קצת מתהפכות. בעיקר בקרב נשים צעירות, משכילות בעלות מוטיבציה להתקדם בחיים.
לנשים אלו יש תכנית סדורה, כיצד החיים צריכים להראות. תואר ראשון או שני, עבודה, קידום, נסיעה לחו"ל, בן זוג, כמה שנים של עבודה וזוגיות מהנה, והנה את בת 30 או 35. בעוד לפני כמה עשורים זה היה הגיל בו הבאת הילדים היה מאחורייך, היום אלו השנים שהבאת הילדים נמצא לפנייך.
מתחילים לתכנן את הילד הראשון. ופתאום עובר חודש או חודשיים או שישה, וההריון המיוחל לא מגיע.
זה מה שקרה למורן. היא הגיעה אלי לקליניקה עם התקפי חרדה, איך יכול להיות, כל החיים היו כל כך מסודרים, הכל הלך לפי המסלול ופתאום, אני לא מבינה מה קורה? אולי אני צריכה טיפולי פוריות?
שאלתי אותה כיצד היא נזהרה שלא להכנס להריון בכל העשור האחרון, האם לקחה גלולות נגד הריון? ובמשך כמה שנים ? כי זה יכול להשפיע.
כל התכנון הזה של החיים יש בו מצד אחד דבר יפה מעורר כבוד, אבל כאשר זה מגיע לתכנון ילדים, זה לא בשליטה שכזו. זה לא דומה לבחירת עבודה חדשה, או שינוי מסלול בחיים. זה תלוי הרבה פעמים דוקא בחוסר השליטה, ביכולת שלך להרפות, לתת לחיים להוביל אותך. כי הלחץ שמורן נתונה בו יכול גם הוא להפריע על תהליך הכניסה להריון. זה לא משהו "מדעי" שאפשר למדוד אותו , זה משהו יסודי בסיסי, של גוף האשה, של הפיכתך מאשה לאם. לכן, אמרתי למורן, זה כאילו לפתע את צריכה להחליף משקפיים, להתייחס לזה כאילו עברת למימד אחר. המירוץ לתפקיד הנחשק בהייטק לא שייך לפה, וקשה להפריד בין הדברים, זה ברור,
אבל את אשה, את רוצה להפוך לאם ולכן, לזמן מה אולי תצטרכי להוריד קצת את הלחץ, לצאת מהמרוץ, ולשים בפוקוס את רצונך להיות אם.
אולי זה קצת מבאס אותך, כי יש לך תכנית להתקדם בקריירה, אולי זה מחיר מסויים שעלייך לשלם, אבל את עדיין צעירה והחיים המקצועיים עוד לפנייך, כרגע אפשר אולי לתת זכות קדימה לתכנית ההריון? והפרס בסופו של התהליך יהיה ילד משלך! פרס רציני !
ואני יודעת שהלחץ והצורך בשליטה שולח אותך מייד לבדיקות פוריות, לטיפולי פוריות, כולם חכמים ונותני עצות משובחות. מלומדות וראויות לכבוד רב. אבל קודם כל צריך לעצור, להרגע ולתת לחיים לבא אלייך, לתת צ'אנס לילד שלך לבא אלייך ברוגע ובאינטימיות הזוגית.
חלק ב, במאמר הבא