בתוך ים ההתרחשויות הזה שנפל עלינו ב 7 לאוקטובר, יש בעורף נשים רבות שלמרות שאינן רואות עצמן קשורות באופן ישיר לארועים, שאינן גרות בקרבת מקום, אינן מכירות את הנפשות שמאחורי הסיפורים הכואבים, למרות היותן מוגדרות כעורף הן חוות חרדה, פחד , קשיי שינה, חלומות רעים עד ביעותי לילה, ועוד.
למה זה קורה לי שאלה אותי מיכל. ובכלל אין לי זכות להתלונן, כשיש אנשים שהסבל שלהם כל כך גדול, מי אני בכלל שאתלונן ? מיכל מרגישה לא בנוח שהיא פונה אלי לטיפול, כי הרי אצלה הכל כשורה.
אצל רבות מאיתנו הכל מבחוץ חוזר לשגרה כלשהי, אולי שגרת מלחמה אבל בכל זאת שגרה. אבל במקביל בפנים, בתוכנו, מתפתחות סערות שונות.
הסיפורים הקשים על אונס והשפלה של נשים, נחווה אצל נשים רבות, גם אלו שבעורף, כאגרוף בבטן. יש הרבה שתיקה סביב האגרוף הספציפי הזה, אגרוף סביב המילה אונס. החינוך, החברה בה גדלנו, הכוח של הגבר על האשה, הכוח וההשפלה של "מילה שלי מול מילה שלו", כל זה בונה ומתחזק כוח של שתיקה. הכל ביחד קשה מנשוא והנסיון לימד אותנו הנשים לשתוק.
כי מה יצא לי מזה שאדבר? יתחילו לתחקר אותי? לא יאמינו לי? יאשימו אותי? מילה מול מילה? ואנחנו לא נמצאות רק בעשרות השנים לאחור, שזה היקום של בנות גילי, ראו בשנה זו שנת 2023 כיצד נשים בכירות שהעזו להתלונן הפכו לשק חבטות פומבי. הנשמה שלך פורחת ואת מעדיפה לשתוק ולעשות משהו אחר, כי אחרת אולי לא תעמדי בזה? זה הרי קשה גם בלי להכנס למסכת המלים המרושעות, ועוד לא הזכרתי את הסטיגמה שעדיין קיימת למרבה הצער.
השתיקה הזו עמוקה מאד, טבועה בתוך רבות מאיתנו כמעט כמו DNA. שתיקה בין דורית.
והנה אנו מגיעות ליקום מזעזע שבו גם לאונס יש דרגות. של אימה, של כוח, של אכזריות, של שטניות. תמיד היו דרגות, לכל פשע יש דרגות, אבל הכאב לדבר על כך הינו גדול. כמעט שום דבר לא נשמע דומה למה שהתרחש שם. אי אפשר בכלל להעלות על דל שפתנו מה שהתרחש שם. וכשמדברים על זה, זה שורף. זה נסיון לשים במלים מעשים שאין מלים שיכולות לתאר אותם. זה נסיון לתאר מילולית את הגיהנום. בעולם שלנו יש אונס של גבר אנס, ויש אונס חמאס. רשעות לעומת שטן. דרגות של זוועה.
אז אנחנו שותקות.
יש מי שעולה בה זכרון שהעדיפה לשכוח, יש מי שאינה זוכרת שום דבר ספציפי אבל החלו לה חלומות מפחידים, מתעתעים, מה פשר החלום שחלמתי הלילה? יש מי שסוגרת את כל החלונות והתריסים בלילה, ויש מי שחרדה על הבת שלה, עד כי אינה מרשה לה לצאת בשעות חשכה מהבית גם אם היא כבר בת 20, אחרת התקפי חרדה מכים בה עד הגיעה לבית חולים עם מועקה בחזה. כי לעתים פגיעות מיניות הן בין דוריות. אשה שנפגעה בצעירותה, ישפיע הדבר על על בנותיה.
לנו הנשים יקום משלנו. כשדורשים לשחרר קודם כל את הנשים (והילדים זה מובן מאליו), אנחנו יודעות שזו חובה מוסרית להביא קודם כל אותן הביתה. כי היקום של נשים שונה. מפחיד, מאיים, ללא יכולת להתגונן ולשמור על עצמך. שהפגיעה היא מרסקת ויותר.
ישנן אלו, נשים הירואיות ממש, שדואגות לנשים בשבי, לאלו שחזרו ולאלו שלעולם לא יחזרו ואסור לוותר על עשיית הצדק עבורן ועבור כולנו. מופיעות באו"ם, נותנות עדות, מפגינות.
אבל גם נשים שבעורף צריכות להשמר. כי הזעזוע כבד. ואולי בנוסף בן הזוג במילואים?
אם היו לי ילדים צעירים היום, ובעיקר בנות, הייתי שולחת אותן ללמד קרב מגע. הנה משהו שאת יכולה לעשות לעצמך ולבנותייך. זו תרופה לא רעה לחרדה. כי החרדה נובעת (גם) מתחושת חוסר אונים. חוסר אונים זו אי יכולת לעשות משהו כדי לשלוט על המצב. קרב מגע, זו עשייה, לא רק עשייה אלא עשייה של משהו שעוזר להתמודד כנגד אלימות. אולי לא כזו של השטן אבל בהחלט כן כזו של גבר אלים. זה מגביר גם את הבטחון, גם כן אלמנט חשוב בהרחקת אנשים רעים.
ולא פחות חשוב: לכי לטפל בעצמך אם זה מה שאת זקוקה לו. המעגלים של הטראומה רבים ורחבים, ולכולם מגיע לשמור על עצמם, לדאוג לעצמם ולסביבתם הקרובה יותר וגם קרובה פחות. כל מה שניתן.
כל אחד ואחת שיעשו מה שיכולים כדי לשמור ולהגן, ולעשות רק טוב לעצמנו ולסביבתנו, זו הדרך להתמודד.
Yorumlar