ילדים הם רק ילדים, גם בעידן של משבר בכלל או של הקורונה בפרט. הם צריכים לדעת דברים רק במידה שיוכלו להבין את המידע שנמסר להם ולהתמודד עם הרגש שהוא מעורר, כמו לדוגמא פחד.
כאשר קורה משבר בעולם (הקורונה) או בסביבה הקרובה, צריך להחליט מה לומר לילדים. הגישה שהיתה נהוגה בעבר היתה לא לומר דבר כאשר הילדים נמצאים בסביבה. גישה זו נטתה קצת להגזמה כי היא יצרה תחושה של סוד ודפוס של הימנעות משיחה. אבל גם לעבור להגזמה השניה, לומר לילד הכל, אינו פתרון טוב עבור הילד. צריך לומר לילד משהו, כדי שיהיה בסוד העניינים, אבל לא יותר מדי. ילד אינו יכול לעבד מידע כמו מבוגר, וגם כאשר הוא לכאורה מבין את המצב, הרי שרגשית יש גבול לרגשות עימם הוא יכול להתמודד.
בניית שיח עם ילדים זו דוגמא אחת לבנייה של גבולות בריאים בתוך המשפחה. ילד ומבוגר אינם אותו הדבר, ובניית גבולות תקינים דרושים לבריאות הנפשית של הילד, גם כאשר מדובר "רק" בבנייה של שיח.
אם כן, את מצויה במשבר קורונה, אולי פוטרת, אולי את בחל"ת, אולי את מודאגת במיוחד ממצב הבריאות, שלך או של מישהו אחר במשפחה. יש מתח בבית.
מה אומרים לילדים??
לא יותר מדי ולא פחות מדי. חוסר אינפורמציה מעורר חרדה אבל העניין הוא שגם עודף אינפורמציה מעורר חרדה. אז איך מאזנים?
חשוב שתביני שלילדים יש תפיסה שונה גם של הזמן וגם של המוות והמידע נקלט אצלם באופן שונה מאשר אצל המבוגר. וגם תזכרי שתמיד יש בסביבה ילדים בגילאים שונים. כשמסבירים לילד הגדול, גם הילד הקטן שומע את ההסבר. הוא שהוא פשוט מקשיב כשאת מסבירה לאחיו הגדול, או שאחיו הגדול יסביר לו אח"כ כשיהיו לבד בחדר…
הסבר פשוט וקליט, טון דיבור רגוע ויציב :
פגשתי מכר ואת בתו הקטנה. ידעתי שמשפחתם חיה בארה"ב ושאלתי מה שלום משפחתם. בתגובה קיבלתי מלל ארוך של האב, כשהבת שלו, אולי בת 8 חוזרת אחריו כמעט מילה במילה, כמעט כמו תוכי, על המצב במדינות העולם השונות וכמה זה מסוכן... ברור שיש כאן עודף אינפורמציה, האב משדר פניקה, מרבה בפרטים, זה לגמרי מיותר ומאד מבהיל את הילד. כל מה שהילד קלט בסיטואציה הזו זה חוסר שליטה טוטאלי, למרות שהוא עצמו, משפחתו וסביבתו הקרובה בריאים ושלמים גם בארץ וגם בחו"ל. קל היה לראות שאין לילד מושג על מה הוא מדבר ושהוא מצוי באי שקט הולך וגדל, על גבול היווצרות של היפראקטיביות.
אם ננתח את הדוגמא הזו, הילד יודע שיש לו משפחה באיזה מקום רחוק ולגיטימי שבבית ידברו עם המשפחה וישאלו לשלומם. אבל הרי הכל בסדר איתם, אז אין שום צורך לדבר עם ילד על ארצות רחוקות שאין לו מושג היכן הם או על מצב הקורונה שם. איך בדיוק זה קשור אליו? ומה הוא בכלל יודע על ארצות אחרות? כל מה שמשדרים כאן ההורים זה שהם עצמם שרויים בחרדה עמוקה, והילד קולט שההורים שלו בחרדה והוא מאד נבהל, לא כל כך מן הקורונה כמו מהעובדה שההורים שלו עוברים כנראה משהו מאד מסוכן שהוא אינו יודע מהו. מכאן הדרך לפניקה די קצרה. תגובה לפניקה כזו יכולה להיות גם התנהגות היפראקטיבית ועוד קשיי התנהגות.
הסבה לכך הינה שהיפראקטיביות יכולה להיווצר מעודף גירויים איתם הילד אינו יכול להתמודד והוא מבטא זאת באופן גופני. הילד מבטא את חוסר יכולתו להתמודד עם עודף גירויים ע"י תנועתיות מוגברת.
אפשר להפחית פעילות יתר זאת על ידי הפחתת הגירויים. פשוט לתת פחות אינפורמציה.
חשוב מאד גם לדבר בקול שקט ורגוע ככל שניתן.
חשוב לתת לילדים הסבר פשוט וקליט. יש מחלה ושלא רוצים להדבק ממנה ולכן נשארים בבית. הרופאים והמדענים מחפשים לה תרופה וקרוב לוודאי שימצאו בקרוב, הכל יהיה בסדר.
מתי נדבר עם הילדים?
מתי לשוחח עם הילדים גם זו החלטה שלך. גבולות שאת שמה עבורם, וגם עבור עצמך והבית כולו.
בשעת הלמידה נשמור על נושא הלמידה/ עבודה. שיח בנושא הקורונה מוציא מריכוז ולא ממש מאפשר לשמור על סדר יום, גם לילדים וגם למבוגרים. תקיימי שיחה זו בשעה שנחליט עליה בשקט ובאופן מסודר. מאד לא מומלץ שהרדיו או טלוויזיה יהיו פתוחים כל הזמן. כשכל הזמן שומעים ברקע דיווחים על המחלה, לא רק שאי אפשר להתרכז בשום דבר אחר, זה גם נותן תחושה של הצפה. את מוצפת באינפורמציה ואין היכן להסתתר ממנה. זה מעורר חרדה ואפילו פניקה. תזכרי שלתקשורת יש תפקיד והוא לדווח. לפעמים הם חוזרים על עצמם שוב ושוב, עוד דוגמא ועוד סיפור, גם מפני שעליהם למלא זמן שידור. זה התפקיד שלהם. אצלנו גם אוהבים לדווח על כל פשלה וקושי שיש בדרך…. והאמת? שאין תהליך ללא קשיים ופשלות, את בטוחה שאת צריכה לדעת את כל הפרטים? אני די בטוחה שלא.
זכרי לומר לילדים ולעצמך, יש מי שמטפל במשבר, זה התפקיד שלהם, ואנחנו יש לנו תפקיד לסיים את שנת הלימודים עם ידע טוב בחשבון/עברית… שכל אחד יתמקד בתפקיד שלו ונעבור את המשבר הזה בשלום.
לסיכום:
תשמרי על גבולות, זה מפחית חרדה ומחזקת את תחושת הביטחון אצל הילדים. מסרי לילדים אינפורמציה מדודה, מרגיעה. דברי על מה שיודעים
ומתני מאד דיבור על אי ודאות (ביננו, מה כבר יש לומר על מה שלא יודעים…..) שמרי על הגבולות בבית, על המשמעת ועל סדר היום. זה מרגיע את הילדים ומפחית מאד חרדה. הוסיפי מוזיקה או פעילות אירובית מדודה. את רוצה להעלות את המורל של כולם אבל לא לעודד השתוללות של הילדים.
זכרי שזכותם של הילדים היא להישאר ילדים! כלומר: זכותם לא לדעת, לא להבין ולא להחליט. השנים האלו עוברות מהר, תני להם להנות מהן :)