לפני שנים מספר הגיעה אלי אשה צעירה בתחילת שנות ה 30 לחייה.
התייפחה כמעט במהלך כל הפגישה הראשנה שלנו. היא היתה אשה צעירה יפה ומשכילה, עובדת במקצועה ומגדלת עם בן זוגה שני ילדים קטנים מתוקים. בת מזל תגידו, לכל הדעות.
בתקופה קצרה יחסית נפטרו שני הוריה, אמה אחרי מחלה של מספר שנים ואביה שנים בודדות לאחר מות אמה באופן פתאומי. הם לא השאירו צוואה. קרה המקרה שאביה השאיר אותה כמוטבה יחידה בחשבון בנק לא גדול שהיה על שמו. וזו היתה סבה מספיק טובה עבור אחיה לפרוץ במלחמת גוג ומגוג כנגדה. תגידו בצדק, שלא יכול להיות שזו היתה הסבה היחידה וכנראה תצדקו, כי הרבה פעמים יש סבות נסתרות שקטות שמתפרצות יום אחד כשיש להן טריגר והזדמנות.
הרבה תהתה מדוע אביה השאיר חשבון זה רק על שמה, יתכן משום שהיו בקשיים כלכליים, כי לגדל שני ילדים בדירה שכורה, אף פעם לא היה קל. יתכן ששכח או עשה זאת כשלב ראשון רק שהשלב השני בתכניתיו נשכח ממנו. אי אפשר לדעת. הוא בוודאי לא תאר לעצמו איזה פרץ של זעם זה יוציא מאחיה הבכור, שיצא כנגדה במאבק משפטי, היא אפילו לא ידעה על מה. התחושה היתה: "תמות נפשי עם פלישתים" או אם תרצו משפט שלמה. רק רצה לריב. העיקר שהיא תשאר מחוסרת כל. והיא ניסתה לפייסו. גם הציעה לו להתחלק איתו בכסף שהיה בחשבון הזה אבל הוא לא הסכים , זעמו רק גאה בו עוד יותר והיא לא הבינה מדוע. ככל שניסתה לפייסו כך גדל כעסו, וחשדנותו השתלטה על כל התהליך: אם היא מציעה לי משהו, הרי זה אינו בתום לב. היא בוודאי מבקשת לתחמן אותי ולהשיג דברים, שיחשבו שהיא נדיבה וכך היא תטה את הכף לטובתה וכן הלאה וכן הלאה.
היא היתה בהלם טוטאלי. הרגישה בגידה עמוקה, מעולם לא הרגישה במריבה או בשורשי מריבה בינה לבין אחיה, לא ידעה מאיין זה בא. לכן ניסתה שוב ושוב, שלחה שליחים, דיברה עם אנשים, אבל אל כולם הוא הגיע והם הפנו לה עורף. כי בלשונו הרהוטה הסביר להם את כוונתה העויינת (לכאורה, בעיניה זה היה כמובן עיוות של המציאות), כשהוא הצד הנפגע בכל הסיפור. אבל הוא ממש האמין בזה, כולו חמת זעם.
קשה מאד היה למצא דרך החוצה מתוך לבירינט החשדנות הזה.
נזכרתי בסיפור הזה בתקופה האחרונה בגלל הקרע שקיים במדינתנו ובגלל הסיטואציה שבה מבקשים מהצדדים לשבת ולהגיע לפתרון של פשרה, אבל אף צד אינו מוכן לזוז מילימטר. כל צד אומר על מישנהו - שזה רק תכסיס, שהוא לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, שהמלים ריקות מתוכן וכן הלאה וכן הלאה.
אם צד אחד של המשוואה הוא אמון, הרי הצד השני, נקרא לו חשדנות, ובצורתו הקיצונית הוא פוזל לכוון הפרנויה. איני מתכוונת שאנשים הופכים פרנואידים, אבל בהחלט יכולים לחוש חשדנות פרנואידית, שכל מילה ומחווה מקבלת פרוש שלילי. אם במשא ומתן רגיל, וויתור, או הצעת ויתור או פשרה מתקבלת כמחווה של רצון טוב, הרי במצב פרנואידי כל ויתור או מחווה מקבלת מייד פרוש של צביעות, תחמון, אסטרטגיה עוינת, וכן הלאה. במובן זה, כל ויתור יכול להזיק במקום להועיל, להרחיק פתרון במקום לקרבו. זה מצב שקשה לצאת ממנו.
בחיים בן אדם לחברו, רואים מצבים דומים בין בני זוג שנפרדים, בין שותפים לעסק שנפרדים, במצבים שרגשות עמוקים מעורבים, כמו פגיעה, בגידה, השפלה וכיוצב'.
בחברה מצבים פסיכולוגיים דומים קורים גם כן. חברה הינה כמו קבוצה גדולה, ולקבוצות יש כללים פסיכולוגיים משלהם. לראיה המצב במדינה שלנו בחודשים האחרונים.
מה עושים תשאלו. זה לא קל לפתור סוגיה שכזו.
בהחלט כדאי לבקש שמישהו יתווך. אבל גם זה לא קל בכלל. המתווך יהלכו על קליפות של ביצים וגם אז הכרחי לדעתי מתווך מכל צד שיפגשו ביניהם ואולי אולי, יצליחו להביא לרגיעה ולפתרון בדרכי שלום, אף אם אולי לא כל כך בדרכי נעם. אם יבחר רק מתווך אחד, הוא תמיד יחשד כאילו נטה לכוון אחד יותר מאשר למישנהו. לא כדאי לו בכלל לנסות מהלך כזה, יהיה בכיר מכובד ומקובל על כל הצדדים ככל שיהיה.
זה כואב מאד וכמעט מייאש. את מביטה במצבים האלו, אולי קרה גם לך מצב דומה?
ובמובן החברתי, את מביטה בנעשה ברחובות ובמסדרונות, את יודעת להלך על קליפות של ביצים כי כמה מחברייך הטובים ביותר לא נמצאים באותו צד של המתרס ומתפללת בלבך שהטוב יגבר על הרע, השכל הישר על כל המלים הרעות, ויבא שלום על ארץ.