איילה (שם בדוי) מגיעה אלי לפגישה השבועית והיא נראית מעוצבנת מבואסת ועל סף דמעות.
היא לא כזו בדרך כלל. חייכנית, ונעימת הליכות, שנוהגת לשוחח על הכל בנועם כל, גם כאשר לא קל.
מה קרה? אני רואה שקרה לך משהו. אני אומרת.
יש לי יום הולדת. כלומר היה לי יום הולדת בשישי האחרון ושחר (שהוא בן הזוג שלה) עשה לי מסיבת הפתעה. הוא אמר שנצא לבר לחגוג וזה נראה לי סבבה, לשבת קצת בחוץ, לשתות בירה, לנשום אויר, נמאס להשאר בערבים בביית, וזה מה שעשינו פחות או יותר מאז הקורונה.. טוב אני מגזימה קצת. אבל בגדול זה מה שקרה.
עברתי עשור, את יודעת? היא אומרת לי. אני בת 40 שזה גיל ענק!! ואו מזל טוב! אבל זו לא שנה לחגיגות, היא ממשיכה. מאז ה 7 באוקטובר, אני מצוברחת, לא מצליחה להפסיק לחשוב על החטופים ובעיקר על החטופות ולא בא לי לעשות שום דבר מעבר לשיגרה, ללכת לעבודה , להורים , פילטיס, וזהו פחות או יותר.
שחר הרבה פעמים מנסה למשוך אותי לצאת קצת. לחתונה של בת דודתו, כמובן הלכנו, אם גם בלי חשק גדול מצידי, אבל לא התחשק לי בכלל לרקוד, ושחר קצת התבאס ממני. אבל איך אפשר לרקוד כשיש לנו חטופים?
שחר אומר, שחייבים לחזור לשגרה ושחייבים לשמור על המורל, שחייבים לשמור על עורף חזק, כדי לתת אנרגיות חיוביות למי שבלוחמה.
לא קראו לו למילואים והוא קצת התבאס מזה. נראה לי ששחר היה מעדיף להיות עכשיו במילואים מאשר בבית עם אשתו המבואסת. ובכלל הוא היה רוצה לקחת חלק בלחימה ולא לשבת בבית באפס מעשה, אבל אם כבר אני בבית, הוא אומר, אז בואי נהנה מזה, הייתי יכול להיות בעזה, את יודעת. ואז באמת היתה לך סיבה לדאגה.
קיצר, אנחנו הולכים לבר, לא רחוק מהבית ברחוב דיזינגוף , לא רחוק מהבר שהיה בו פיגוע לפני כשנה או שנתיים. הבר נראה לי טיפה חשוך, נראה לי שסגור, בטח גם הם חושבים שאי אפשר לחגוג שיש חטופים, אמרה איילה לשחר, אבל הוא התעקש, משך אותה ביד, וכשהגיעו לפתח הבר נדלקו האורות וכולם במקהלה צעקו :הפתעה!!! לא ידעתי אם לבכות או לצחוק אומרת איילה.
מצד אחד היו שם כלם, חברים ואפילו קצת משפחה. כל מי ומה שאני אוהבת, ומסתבר שהם חשבו שזה בסדר לעשות לי מסבת הפתעה, או שאולי גם הם חשבו שזה מוזר, אבל לא היה להם נעים להבריז...
למה מוזר? אני שואלת אותה והיא ממשיכה במונולוג, יש חטופים בעזה, ואני מרגישה שאסור לנו לחגוג. זה לא הוגן. זה כאילו ששכחנו אותם או שלא אכפת לנו מהם. אני לא יודעת, נאנחת.
קיצר, היתה מסבה נחמדה מאד, בירות, אלכוכהול, צ'יפס, והיו גם מנות קינוח להן דאג שחר מבעוד מועד. הבר היה מעוטר בבלונים שהעפנו בסוף המסבה. היה כתוב עליהם: מזל טוב. הרגשתי כל כך אשמה שמעיפים בלוני מזל טוב. אם בלונים אז לפחות עם תמונות החטופים, לא?
המצוקה של איילה מורגשת בחדר,
בקצור, בסוף המסיבה, היתה לנו מריבה גדולה ממש. אף פעם לא רבנו קודם, כזה כיף לנו ביחד בדרך כלל ובכלל אנחנו שונאים לריב. אז מה קרה הפעם? אני שואלת בזהירות,
אני חושבת שאסור לנו לעשות מסיבות. אמרתי לך כבר, היא מתעצבנת גם עלי. זה כאילו שכחנו אותם.
את מרגישה ששכחת אותם? אני שואלת והיא אומרת שלא. את חושבת ששחר שכח אותם? אני לא יודעת היא אומרת. אמרת לי שהוא ניסה ללכת למילואים לעזה? כן, היא אומרת. אז זה אומר עליו משהו? כן, ברור. ברור שהוא לא באמת שכח אותם.
את מתכוונת שבזמן המסבה עצמה אולי לא חשבתם עליהם אלא על דברים אחרים? את אולי חושבת שאת ואולי גם שחר ואולי כולם, צריכים לחשוב עליהם כל הזמן, אחרת זה סימן שהם נשכחים? אני שואלת אותה.
כנראה זה נכון, אבל בעיקר אני מרגישה מאד אשמה לשמוח ממשהו. רגע את לא חושבת ככה? היא שואלת אותי.
את יודעת, לכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם אסונות. אחד שוקע במה שקרה לו, אחר שוקע בעבודה, אחד מזניח את הבית ואחר יוצא לבילויים כל ערב ואולי גם משתכר.
ואני חושבת שהדבר הנכון לעשות, כבסיס לכל התמודדות, זה להצמד לשגרה של החיים, כי השגרה של חיינו שומרת עלינו כמו שפיגומים שומרים על בית שנמצא במצב מעורער ונוטה ליפול.
אם יש לך יום הולדת ובעיקר אם החלפת עשור ואם בן הזוג שלך רצה לשמח אותך, וגם את עצמו וכל החברים, ועשה מסיבת גיל 40, נראה לי שזה מאד יפה, ולמה לא להנות מהטוב שיש לחיים להציע.
כן, אני יודעת שהאסונות של החיים קשים כל כך עד כדי שהם מוציאים לעתים את החשק ואת הטעם מן החיים, אבל לא נראה לי שאנחנו רוצים לעודד את זה. מהכרותי איתך, אני חושבת שגם את לא היית מעודדת את זה אצל אחותך או חברה קרובה.
ובעיקר, אני אומרת לה, אשמה לא עוזרת לאף אחד.
אם את רוצה לעשות דברים מועילים למשפחות של החטופים או של המפונים או של עמותות לבעלי חיים שנפגעו באסון, הרי יש המון אפשרויות היכן לתרום. אבל אם את בבית ומרגישה אשמה, אני לא רואה איך זה עוזר למישהו להרגיש יותר טוב או להתמודד טוב יותר, או אפילו להרגיש אותך שאת איתו.
מותר לך לחיות את חייך, עם האיש האוהב שלך ולהודות על מזלך הטוב, וגם לעשות דברים שעוזרים למי שאת רוצה לעזור. אלו שני דברים שהולכים יחד נהדר. ובעיקר אין פה על מה לריב. כל אחד עובר תקופות קשות בדרך משלו וזה בסדר גמור.
את צודקת אומרת איילה. ואו הייתי צריכה לשמוע את המלים האלה. אני לא יודעת מה זו האשמה הזו שלי. ולשחר מגיע חיבוק גדול ממני עם תודה גדולה. היתה מסבה מאד עליזה וכל החברים היו שם. וטכלס, המסבה היתה צנועה וכיפית בדיוק כמו שאני אוהבת. היא מחייכת. טוב תודה נתראה בשבוע הבא. קמה והולכת בצעד הרבה יותר קל מזה שנכנסה לחדר בתחילת הפגישה.