מילים ריקות: למה הוא מבטיח ולא מקיים

בעולם שבו השפה הפכה זמינה, מהירה ולעיתים , כדאי לעצור ולשאול: מהי בעצם מילה? לכאורה, מדובר בצירוף הברות שנועד להעביר מידע. אך בפועל, מילה היא התחייבות. היא גשר שאמור לחבר בין עולם פנימי של כוונות לבין עולם חיצוני של מעשים. כשהגשר הזה יציב, הוא מאפשר בנייה של אמון. כשהוא חלול, הוא הופך למלכודת.

בקליניקה ובשיח היום-יומי, ניכרת תופעה של "השאלת מילים". אנו עדים לשימוש הולך וגובר בטרמינולוגיה רגשית וטיפולית שנאספה מהתקשורת, ממאמרים או מפוסטים ברשתות החברתיות. אנשים לומדים להשתמש במושגים כמו "הכלה" או "מרחב בטוח", אך במקרים רבים המילים הללו נאמרות ללא הכוונה העמוקה שהן דורשות. זהו זיוף מלומד: שימוש בשפה כמעט טכנית, שבה הדובר משמיע את הצליל ה"נכון", אך המילה נותרת חלולה כי אין מאחוריה מה שנדרש. גם אם יש רצון זה רחוק מלהספיק.

כאשר למילה יש היסטוריה וראיה של עתיד, אם אדם משתמש במילה שיש לה גיבוי במעשי העבר שלו, וזה מייצר תוכנית עבודה למעשים בעתיד – המילה הזו מבוססת יותר ויוצרת אמון. אבל יש גם מצב בו המילה נשמעת מילה חכמה, נשמעת יפה, נשמעת בדיוק הדבר אותו רצינו לשמוע אבל אז אולי נגלה שזהו רק נסיון של האדם שאומר את אותן מלים "להעתיק" עומק דרך מילים שנלמדו מאחרים, מבלי לעבור את הדרך הנדרשת כדי לצקת לתוכן משמעות, דבר שמייצר מייצר מצג שווא שנועד לייצר אשליה של מוסר או רגישות.

אבל למה שאנשים ישתמשו במלים שאין בהן כוונה? הסבות לכך רבות, ובוודאי שלא כל הסבות מונעות מרצון רע. לפעמים, אדם לומד מהתקשורת, או מסדנא שהשתתתף בה, או ספר שקרא, מהן הוא למד מלים שכדאי להשתמש, במצבים מסוימים. והוא עושה את זה בכוונה טובה, מבלי כלל לתת את הדעת על העומק או השטחיות של מלים בכלל או המילים שהוא משתמש בהן בפרט.

לפעמים הוא יכול להיות מונע על ידי אג'נדה. בן זוג שרוצה להרשים, או מי שרואה את עצמו באור שאינו לגמרי אמיתי, זה קורה לכולם השאלה באיזו מידה. "אני אעשה הכל בשבילך", זה עדיין לא מבטיח למה הוא מתכוון במילה "הכל" , היכן זה יעצר וכמובן עד כמה הוא בכלל מתכוון לכך. ןהאפ בכלל למילה יש רק פירוש אחד ויחיד?

ומן הצד השני, גם הפירוש שאת נותנת למלים, יש לו משקל רב. המילים שנאמרו אינן נותרות תלויות באוויר. הן פוגשות אותך ששומעת, שמפרשת אותן מתוך עולמך שלך.

כאן נוצר הטווח שבין המילים לבין המשמעות המיוחסת להן. אם בקצה אחד של הטווח תמצא אישה שעומדת מאחורי כל מילה שלה, כל מילה שיוצאת מפיה יש בה כוונה אמיתית, יתכן שהיא תשים את הסטנדרט הזה על האחר. היא תראה במילים שהיא שומעת כאילו הן מילים עם כוונה בדיוק כפי שהיה קורה אצלה.

אבל אם אכן כך היא תעשה, זוהי נקודת תורפה, כי איננו יכולים לפרש אחרים על פי אמות המידה שלנו. אם נעשה כך, קרוב לוודאי שנתאכזב. פשוט מהסבה שאנשים שונים זה מזה. ולמרות זאת, יש נטיה לכולנו לראות את העולם דרך הנסיון והידע האישי שלנו.

בקצה השני של הטווח נמצאת הפרשנות הנובעת מפגיעה. אם למשל אשה חוותה בגידה באמון או אכזבות חוזרות, אנשים שהבטיחו ולא קיימו, שנתנו מלים למכביר, אבל שמעשים לא היה מאחוריהן, במצב כזה קרוב לוודאי שהיא תפתח הקשבה זהירה וחשדנית. עבורה, גם מילים אמיתיות, מילים שיש מאחוריהן כוונה מוצקה והיסטוריה של עשייה, נצבעות באותו צבע של זיוף. היא עלולה להדוף מילים שיכלו להעניק לה ביטחון, רק משום שהפילטר שלה נצבע בכהה.

ובין שני הקצוות הללו נמצא טווח שבו רובנו חוות את המציאות. זהו המקום שבו אנחנו מנסות להבחין אם המילה שקיבלנו היא מילה סתמית או כזו של עוגן שאפשר להישען עליו,

מילות נימוס למשל, שהן מילים נדרשות בחברה שלנו, שהחינוך מכווין אותנו אליהן, הן מילים ללא עומק או כוונה, אלא מילים לשמן, ליצירת הנימוס הנדרש. בתרבויות שונות, רמת המלים הללו שונה.

לכן כדי לא להתפתות למילים ריקות, עלינו לפתח הקשבה.

זה בא גם עם הגיל וגם עם הנסיון. להבדיל בין הרצון שלי לשמוע מלים לבין המלים שאני שומעת. לא להסתפק ב"רצון לשמוע" את המילה הנכונה, אלא לבחון את הכוונה והמשמעות שעומדות מאחוריה.

כי בסוף קשר אמיתי בין אנשים נבנה ונשען על מילים פשוטות שיש להן אחיזה איתנה במציאות ובמעשים. ויש גם קשרים אחרים, בעבודה, בין שכנים, במשפחה חברים וכן הלאה. בכל קשר יש מלים אחרות, גם תרבותיות, יש ציפיה למלים אחרות ויש גם אכזבות. לכן כדאי שנזכור שהמילים הן כלי חשוב לנווט בעולם, אך הן זקוקות לדיוק של מצפן כדי שלא יהפכו למפת שווא.