עברה עלייך שנה קשה ומאתגרת. כן, עברה על כולנו. היית בבית, סגר ראשון סגר שני,
יכול להיות שהוצאת לחל"ת אולי גם פוטרת. אם התמזל מזלך עבדת מהביית וגם זה לא היה תמיד כל כך קל.
להיות בבית כל הזמן, זה אמר שלא פגשנו אנשים, שהקשר שלנו עם העולם בחוץ היה במידה רבה מאד דרך המסכים, בני הבית היו כל הזמן ביחד, רעש של ילדים, בן הזוג שמדבר בטלפון כל היום אם הוא עובד מהבית,
קשה מאד להתרכז ככה.לא תמיד הקפדת ללבש בגדי עבודה גם אם עבדת מהבית, הילדים שגעו אותך, צריך לעזור להם בלימודים בזום, המחשב נופל, התקשורת לא מסתדרת, מריבות שטותיות.
כמה חיכינו כולנו ליום הזה שנוכל לחזור לשגרה נורמאלית, שהילדים יהיו בבית ספר ובגן, שנחזור למשרד או לאוניברסיטה ללימודים , לראות אנשים!
והנה זה קורה, כולנו מתרגשים, סוף סוף קורה!
אז למה יש לך מצב רוח רע, את ממש מרגישה מבואסת, מסביבך כולם עליזים, מה קורה לך? שואלים אותך, גם את שואלת את עצמך! מה קורה לי לעזאזל? מה הבעיה שלי? מה לא בסדר אצלי?
זהו שהכל בסדר אצלך! וזה הכי חשוב. תמיד תזכרי שמה שקורה לך, זה תמיד בסדר. מותר לך שיהיו לך עליות וירידות ממצב הרוח "הממלכתי". והאמת שזה קורה לעוד אנשים רבים, לעוד נשים רבות, כן, גם אם את מסתכלת סביבך ולא רואה את זה, הן מסתירות את זה, בדיוק כמוך, כי אינן יודעות מה לא בסדר איתן!
ראשית שמגיעים לראש ההר תמיד נופלת עלינו עייפות רבה הנחוות כנפילת אנרגיה וכדכדוך. כאשר הטיפוס כל ההר הינו פיסי, העייפות הזו צפויה והאדם פשוט ישן ונח עד שמתאושש. וכאשר העייפות הזו היא נפשית, העייפות אינה תמיד מובנת לנו, והיא נחווית כמצב רוח רע, וכנפילת אנרגיה.
זה קורה לעתים גם כשמסיימים פרויקט, או לימודים, כשמשלימים הישג נחשק. המחשבה, ומה עכשיו גם היא מציקה לנו. סיימתי את התואר, ומה עכשיו?
אפילו אם את יודעת בדיוק לאיזו מקום עבודה את הולכת, אם זו עבודה חדשה - זו שוב התחלה חדשה. איך יהיה? איך יהיו האנשים. איך אסתדר? להתחיל זה יכול להיות מרגש אבל לא פחות מזה - גם מעורר חששות.
גם לחזור לעבודתך הישנה לא תמיד זה קל. לפתע לאחר שנה של ריחוק, את אומרת לעצמך שלא כל כל אהבת את העבודה הזו. את לא בטוחה שאת רוצה לחזור. אבל אם לא תחזרי מה תעשי אז? ואם כן תחזרי? את לא בטוחה שיש לך כוח להכנס עכשיו כל בוקר לפקקים, כדי להגיע למקום עבודה שקצת משעמם אותך, לבוס - שהוא בסדר בסה"כ, אבל....
האם זה מה שאת רוצה לעצמך? את לא לגמרי בטוחה בכך, כבר לא זוכרת מה הביא אותך לעבוד שם, ואז נולדו הילדים וכבר נשארת, חופשת לידה, ולא ממש היה לך כוח להתחיל לעשות שינוי.
אז מה עכשיו?
האמת היא ששגרה שומרת עלינו הרבה פעמים מלשאול את עצמנו שאלות קשות. בחיים של כולנו יש הרבה פשרות, אנחנו בונים לעצמנו חיים שהם די נוחים ודי טובים באופן שמאפשר לנו להנות מהם במידה מיטבית.
אבל כשאנחנו עוצרים, ועוד לתקופה כה ארוכה כמו שנת הקורונה, זה זמן ארוך למדי, כדי להזכר בשאיפות שהיו לנו כשהיינו צעירים יותר, בחלומות שהיו לנו. בנוסף לכך, אנחנו נהנים מכך שכל מה שהציק לנו בשגרה הישנה מרפה, כמו העמידה בפקקים בכל יום שעה וחצי.. לפתע שנה ללא פקקים משאירה עלינו רושם משמעותי. אנחנו נזכרות כיצד זה לחיות ללא פקקים. ואו! למה אני רוצה לחזור לזה?? לא אני לא רוצה לחזור לזה! אבל העבודה שלי? והמשכורת? אולי אחפש עבודה אחרת? מה שוב אנשים חדשים? ואולי לא אסתדר? שוב ראיונות עבודה? מה לעשות?
אל נא תתייחסי לתחושת הנפילה שלך כאל מכשול. ראי בה עצירה לאתחול המערכת מחדש. ראי בה הזדמנות לעשות לעצמך חשבון נפש מפוקח. מה עשית עד עתה. מה את רוצה עכשיו. מה הסיכונים שאת מוכנה לקחת. ומה ההתחייבויות שיש לך כיום בגללן לא תעשי היום שום שינוי, אבל, אולי בעוד כמה שנים?
אולי במקביל תרצי ללמד משהו חדש. לשדרוג מעמדך בעבודה או כתחביב שויתרת עליו עד עתה. כדי להזכיר לעצמך מי תמיד היית, לפני שהיית לבת זוג אולי גם לאמא. מי את, מה ה DNA שלך ושלך בלבד. זה הדבר שהגיע לעולם כשנולדת וישאר איתך לתמיד. אשמח לעזור לך להגדיר זאת אם תרצי בכך.