מיכל הגיעה אלי לטיפול בגלל התקף חרדה. מאד דחוף היה לה להפגש איתי באופן מיידי. היא לא מצליחה לישון וכל הזמן בוכה. פגשתי אותה למחרת היום. כשפצינטית מצלצלת מבוהלת כל כך, את מודאגת ומרגישה אחראית מהרגע שהשיחה הינה איתך. אני אף פעם לא יכולה לדעת מה קרה לה. יש מצבים קשים ומסובכים בחיים.
חשבתי על הרבה תרחישים, ובברור עם מיכל הבנתי שהיא מרגישה שהיא קורסת בגלל כל מה שהיא קוראת ושומעת על ההשפעה ההרסנית שתהיה לקורונה על ילדיה. זה גם ברדיו, גם בטלויזיה, בעיתון, בקבוצות הווטסאפ של ההורים, פייסבוק... כולם מאד מודאגים ולחוצים. בעיקר בקבוצות, כל הזמן כותבים דברים, מצטטים מהתקשורת, שולחים תגובות וכך זה נמשך.
מה כותבים שכל כך מבהיל?
אולי כדאי שנברר את הנושא הזה קצת לעומק. תמיד טוב לשאול שאלות.
נקח את אחד המשפטים ששומעים: בחרתי משפט מהעיתונות הכתובה .....לסגירת מוסדות חינוך, וסגירת הילדים בבית. (יש) מחיר שלא מדברים עליו מספיק. כזה שיכול להשפיע על חייהם של ילדים רבים בצורה קיצונית, ובמקרים רבים לדרדר אותם לתהומות ..
ראשית בכלל בשביל מה לכתוב דבר כזה מבהיל ומעורר חרדה. הבחירה במלים הינה מאד חשובה.
מלים קשות מבהילות ומעוררות חרדה, הן הרבה פעמים יוצרות את המצב אותו הן רוצות למנוע. זה כמו ההבדל בין לשמוע רדיו בשקט או להרים את הווליום לעצמה שמחרישה את האזניים.
למה להבהיל? יש מלחמות, יש מחלות, יש אסונות, תמיד להזהר ולבחור מלים שקטות ומרגיעות. כי בחירת התגובה משפיעה גם על המצב הרגשי ובעיקר על החוסן הנפשי. חוסן נפשי זו תכונה מאד חשובה לחיים. אחת המתנות הגדולות שאתם יכולים לתת לילדיכם. והנה הקורונה מהווה הזדמנות לעשות זאת.
במקום להתמקד במה אין בזמן קורונה נסו להתמקד במה שיש וליצור דברים חדשים.
אז כשאת שומעת משפטי מפחיד כזה, " השפעה הרסנית על הילד" תשאלי : למה בעצם? מה הרסני כל כך?
נכון שהתרגלנו ללכת לבית ספר. נכון שזו שיטה מיטבית שנמצאה עד היום, ונכון שאנחנו רוצים שהיא תימשך, כל זה נכון, אבל קרה משהו בעולם - מגיפה - ואנחנו לומדים איך להתמודד איתה וואם נגיע לכך, גם לחיות לצידה.
זה לוקח זמן, זה גם קצת ניסוי וטעיה וגם זה בסדר. הילדים יכולים ללמד המון מן התהליך הזה. זה הרבה תלוי בך ובגישה שלך ובדברים ובדרך שההורים מסבירים להם מה קורה.
תסבירי להם מה שקרה: קרתה מגיפה. לא קרה דבר כזה כבר 100 שנה ומנסים למצא דרך כדי שכמה פחות אנשים יחלו קשה כתוצאה ממנה וחלילה גם ימותו. יש הרבה אנשים מלומדים שיש להם רעיונות מאד מעניינים, והמדינה מנסה אותם, לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות ואז מתקדמים ומשפרים את הפתרונות.
זה לוקח הרבה זמן ומאד מעצבן, אבל זה מה שעושים כשיש משבר.
כן נכון בחיים יש משברים וצריך ללמד להתמודד איתם. ילד שרואה משבר ורואה הורים שמתמודדים, לוקח לחיים כמעט את הדבר הכי חשוב שצריך ללמד. איך להשאר על הרגליים גם כשהאדמה רועדת. זה משהו שבית ספר לא יכול ללמד רק בית הספר של החיים וזה לימוד חשוב ביותר.
למי מאיתנו לא היה משבר בחייו? בעיקר למבוגרים שבינינו. וכאשר מגיע משבר גדול הרבה אנשים עלולים פשוט להשבר. אפשר גם להכנס למצב של כעס עמוק על העולם שלקח לנו את החיים שהורגלנו בהם ולא להצליח להתגבר על הכעס הזה. כמובן שיש משברים שהם כבדים מנשוא, אבל לא בהם עוסק המאמר. אלו מצבים של התמודדות בצעדים מאד מאד קטנים ומדודים. לא זה המצב פה. ותמיד, כמעט תמיד, יכול האדם נוכח משברים גם להזדקף, לעשות הערכת מצב ולנהוג בהתאם. זה יותר חשוב ממתמטיקה. ולגבי היסטוריה, הילדים לומדים כאן את ההסטוריה בהתהוותה. הכל שאלה של מה את כאמא ומה אתם ההורים מלמדים אותם.
התמודדות נכונה עם משבר מחזקת את האישיות של הילד, וגם את האישיות של הוריו, כשהילד רואה שההורים מתמודדים עם המצב הוא לומד לסמוך עליהם. וכך הוא גם מבין שמותר לו לשכוח מהמגיפה המעצבנת הזו ולהיות ילד במשרה מלאה, כי המבוגרים כבר עושים מה שצריך. אפשר לסמוך עליהם!!!
האם זה אומר הם יעשו הכל מושלם? ממש לא וזה גם לא חשוב. העיקר שתעשו דברים שהינם נכונים לדעתכם, ברוגע יחסי (מותר להתעצבן לפעמים, אינך אמורה להיות קדושה), ובגבולות ברורים, עם כוון שהילדים מסוגלים להבין.
התמודדות בדרך של תלונות, של יאוש, של מלים רעות, של דמורליזציה, משדרת לילד (בכל גיל) חולשה, הילד מרגיש שאין לו על מי לסמוך, מרגיש שהעולם מקום מסוכן, ומכאן הדרך לחרדות קצרה.
אני משוחחת על כך עם מיכל והיא מאד נרגעת. אה אז הילדים שלי יהיו בסדר? כפסיכולוגית של ילדים אני מאד רגועה אני אומרת לה. הם יהיו בסדר, ובואי נראה איך עושים את זה בפועל. נקח דוגמאות מהיום יום שלך עם הילדים ונעשה ביחד את התהליך. אני מתרשמת שמיכל בעצמה מאד מבוהלת מהקורונה ומהשינויים, כך שאת התהליך היא צריכה לעשות עם עצמה לא פחות מאשר עם הילדים.
כי בחיים צריך להתמודד עם כל מה שהם מביאים אל פתח דלתנו.
זה מה שיש. it is what it is.