כשקורה ארוע מפחיד, פוגעני, טראומטי, הנטיה של אנשים רבים לספר ולדבר על מה שקרה לסובבים אותנו תוך כדי חזרה שוב ושוב על פרטי הארוע. זה קורה בעיקר בימים, בשעות, בימים וגם יותר, אחרי הארוע. השיתוף החוזר של פרטי הארוע עוזר בהרבה מקרים להרגע קצת ולחזור באופן הדרגתי לתפקוד.
אבל לא תמיד הנפגע או הנפגעת רוצה לספר. זה תלוי במספר גורמים.
הרצון לספר ולשתף ועד מן הצד השני לא לדבר בכלל, מושפע מגורמים רבים.
עד כמה הארוע שקרה לך נתפס כמבייש. מהו מקרה מבייש? קשה להגדיר עבור אנשים אחרים מהי תחושת הבושה עבורם, אבל הגדרה של מביש נובעת גם מהגדרות חברתיות. וגם יש דברים שבדרך כלל נתפסים כמביישים. לדוגמא אם יש פגיעה בגוף, וכאשר הארוע נחווה כמשפיל, בושה זהו רגע חזק המתלווה להשפלה. למרות שהקורבן לא אשם, עדיין זו יכולה להיות התחושה..
השפלה אינה דוקא קשורה באשמה או באחריות של האדם הנפגע, אם כי במקרים רבים האדם יתייסר בשאלה מה הוא יכול היה לעשות אחרת על מנת שזה לא יקרה לו. אולי אם הייתי יוצאת מהבית בשעה אחרת, לוקחת רכב במקום תחבורה ציבורית. אולי אם הייתי נשארת בבית במקום ללכת למסבה המטופשת הזאת. הרבה פעמים כשקורים אסונות אנשים שואלים את עצמם מה היה קורה אם... והאם היו יכולים למנוע אסון שקרה. התשובה היא כמעט תמיד שלילית.
אם האסון הוא כללי יותר, שקרה למי מקרוביו שנפטר או חלילה נרצח, כאן כשאין לנפגע אחריות אישית לארוע, כמעט תמיד, יהיה לנפגע הרבה יותר קל לדבר ולשתף על האסון.
למה שארצה לדבר על מה שקרה לי? אם מי שנפגע, לא רגיל לדבר על עצמו, לשתף בחייו הפרטיים. אם הנפגע הוא אדם שרגיל לשמור על חייו כפרטיים, למה שפתאום יתחיל לספר על עצמו ועוד על ארוע דרמטי וחושפני?
לעתים השתיקה היא החוזק של אדם ולדבר זה לא תמיד מחזק. לפעמים השיח יכול להחליש.
איך יכול להיות ששיח יכול להחליש? לא קל להחשף. ראשית הדבר תלוי באדם עצמו. עד כמה הוא רגיל בשיח אישי, שיח רגשי, עד כמה הוא רגיל בשיתןף חייו אישיים בפני אחרים. וגם: חשיפה תמיד באה עם סיכוי ועם סיכון. הסיכוי הוא להוריד מעצמי את הנטל, לא להרגיש כל כךלבד עם מה שקרה לי, והרבה פעמים גם לגלות שאנשים אחרים עברו חוויות דומות ונושאים נטל דומה.
לכן ישנן קבוצות המורכבות מאנשים שעברו חוויה דומה. פגיעות שונות, חוויות צבאיות. ולעתים גם אנשים שנפלו לפתרונות שהפכו קשים לא פחות מהבעיה כמו שתיה מרובה או סמים. אנשים שחולקים חוויה עוצמתית מסוימת משותפת, זה מקל במידת מה על הנכונות ועל היכולת שלהם לשתף.
אבל אם את לבד. כלומר לא לבד בעולם אבל לבד בחוויה שעברת, למי תספרי?
מי שתחליט ותעז לספר, קרוב לוודאי שהיא תחפש אנשי מקצוע שיקשיבו ויעזרו לה.
ההורים, החברים, בני ובנות הזוג, שואלים - למה לא סיפרת לי? למה לא סיפרת לי? הייתי רוצה לדעת!
מן הצד נראה שזה יכול להיות הדבר הנכון לעשות. אבל החששות שבצידן כל כך רבות:
מה יהיה אם לא יבינו אותי? מה יהיה אם ישפטו אותי? מה יהיה אם לא ידעו איך לעזור לי? מה היה אם רק ארחיק אותם ממני?
הרבה אנשים, אולי רובם אינם יודעים איך לעזור. גם אלו שבאמת רוצים לעזור. לא מספיק לרצות לעזור, צריך גם לדעת איך.
ואז הנפגעת אולי תמצא עצמה, חשופה, שזה בפני עצמו מצב רגיש, שהעיניים נעוצות בה, אפילו אם מתוך דאגה ורצון לעזור : את בסדר? - מה לענות על זה? האם לומר שכן כדי שיניחו לי?
או שפתאום יתחילו לספר לה על מקרים דומים שראו ושמעו וקרה להם או לחברה וכן הלאה. איך זה עוזר? לעתים אנשים מתוך מבוכה מתחילים לדבר ולספר ולהסיט את הזרקור ממך אליהם או בדרך כלל למישהו שלא נמצא כאן ועכשיו, כי קשה מדי להשאר עם הצער הכאב והבהלה הזו שלך. כי זה קשה להם ומבהיל גם אותם וגם הם לא (תמיד) יודעים מה לעשות. וכן, אולי גם יתרחקו. מכל הסבות, גם אלו הטובות שיש לאדם לבדל עצמו מצער העולם.
אז, כן זה בסדר לא לדבר. אבל לדבר זה גם חשוב.
איך חיים את שני המצבים האלה במקביל? מוצאים פתרון מושכל. גם עם מי לא לדבר אבל גם עם מי כן. אולי מדברים עם אמא אם קרובים אליה או חברה טובה וקרובה. אבל לצד זה מדברים גם עם בעלת מקצוע. כי צריך מישהי שיודעת איך להגיב אבל גם ולא פחות חשוב מישהי שתוכל לעמוד בסיפור שלך מבלי ליפול ממנו. כי גם לאמא ולחברה יכול להיות קשה. ובמצב הזה כדאי מאד שתהיה לך (ואולי גם לאמא) מישהי להשען עליה. להקשיב לך זה חשוב, להבין אותך זה חשוב, אמפטיה זה חשוב, אבל להשען לא פחות חשוב. "להכיל" הפכה להיות מילה בשיח היום יומי. הכוונה הפסיכולוגית היא להיות מסוגלת לעמוד בסיפור שלך, לתת לך משען מלא ובמקביל לעזור לך לצעוד קדימה מעבר לטראומה לעבר חייך שלך.