קראתי השבוע בעיתון את דבריהן של נשים שעברו לידה שקטה.
לידה שקטה הינה לידה שבסופה העובר נולד ללא רוח חיים או שהיילוד איננו שורד. קשה לתאר את הצער והכאב שעוברת האשה במצב כזה ואיתה בעלה והמשפחה.
לא על זה אדבר. כשאני פוגשת מצב כזה כואב אני מרגישה שרק אם אשתוק, אוכל לבטא חלק ממה שאני מרגישה. לא על זה אדבר.
זה אסון שנופל על ההורים, נופל משמיים, הרופאים והצוות בוודאי עושים כל שביכולתם כדי למנוע אסון כזה.
לא אכתוב על משהו שבו אין לצוות מה לעשות, אכתוב על מה שהם יכולים לעשות ולא עושים.
גם הכתבה בעיתון אינה עוסקת בנסיבות והסבות השונות ממקרה למקרה, למותו המצער של העובר או היילוד.
היא עוסקת בחוסר הרגישות שלא לומר האטימות הבלתי תאמן של צוות שתפקידו לטפל בנשים יולדות.
חוסר הרגישות בכתבה הזו זועק לשמיים בגלל הנסבות המיוחדות מאד, בגלל האבל הכבד הנופל על האם, האב והמשפחה כולה.
בסופה של הכתבה מצוטטות תגובות של בתי חולים שונים. עיקר התגובות הן שבית החולים עושה הכל, לומד הכל, מכשיר אנשים, מכין חדרים וכו וכו. כדי להתמודד עם לידות שקטות.
העניין הוא כזה,
חוסר הרגישות כלפי נשים אינו בא לידי ביטוי דוקא במקרים מיוחדים אלו. חוסר הרגישות הוא בבסיס היחס לנשים בחווית הלידה.
כשליויתי יולדת צעירה בשנה האחרונה, ניתקלתי ביחס כה אטום, כה אדיש, כה חסר רגישות, שהיה נדמה לי שנזרקתי כמה מאות שנים אחרונית. למה כמה מאות שנים? כי הרי גם אני ילדתי ואיני זוכרת שום דבר שדומה לזה. אולי היה לי מזל, אולי ילדתי בקלות יחסית מבלי שנזקקתי לזרוזים אינני יודעת. בני הראשון נולד שבועיים לפני הזמן (שבוע 38) ובתי נולדה 5 ימים אחרי הזמן המיועד. לא חסרו תקלות פה ושם. לא היתה הדרכה להנקה, לא היתה הדרכה מיוחדת לשום דבר, חבל שככה, אבל גם לא היתה תחושה כמו שקבלתי השנה במחלקת הטרום /לידה/פוסט, של ברוכה הבאה לבית חרושת לתינוקות.
כואב לאמא. היא צמאה? רעבה? חבל! העיקר שהתינוק (יהיה) בסדר.
על רקע הסיפור המטלטל של הנשים עם הלידה השקטה, האמירה ,"העיקר שהתינוק בסדר" מקבלת משמעות מיוחדת. בוודאי שכאשר את מגיעה לחדר לידה, לאחר 9 חודשים לא קלים בכלל, את כמהה להביא הביתה תינוק או תינוקת שיאירו את חייכם ואת חיי משפחתכם.
אבל הרצון הזה, לא הופך את האשה ל"ייצרנית" של תינוקות, זהו איננו בית חרושת שבסוף התהליך כל מה שחשוב זה אם יש או אין תינוק.
והאמא מה?
אתם מדמיינים לעצמכם מחלקה של גברים ששוכבים עם כאבים קשים, וסביבם אדישות שכזו ?
אני מתקשה לדמיין זאת! כמובן, גברים אינם יולדים, אבל מדוע זה בסדר ומדוע להיות אדישים לכאבים ומצוקה פיסית ו/או נפשית של אשה? רק כי היא יולדת?
בלידה שליויתי, המיילדת התחלפה מספר פעמים, הראשונה נראתה כאילו קבלה את ההכשרה שלה כרס"רית בק.ג.ב. , כשהחליפה אותה משהי חביבה, מאד שמחנו, אבל היא נעלמה מהחדר, ואז חזרה הרס"רית שאמרה שהנתונים במחשב לא מעודכנים ולכן היא לא יכולה לסכם את הלידה או משהו, או לבדוק ערכים חשובים, באמת שאינני יודעת, פשוט לא הצלחתי להבין. שעות ארוכות עברו, כי בגלל חוסר נתונים לא ניתן היה לשחרר את היולדת שאבדה דם רב, שלא אכלה 24 שעות, שהיתה גמורה מעייפות, והתינוק כמובן נלקח לו לאחר שהציצה בו כמה שניות.
כשכבר יצאה היולדת מחדר הלידה , לאחר שעות ארוכות, לפתע הופיעה לה, כמו דאוס מכינה, המיילדת החמודה, כולה חייכנית: מזל טוב!
איפה נעלמת? הלכתי לילד אישה אחרת, אמרה והותירה את היולדת ובעלה שותקים וכואבים.
היא היתה מיילדת צעירה, חייכנית, ונעימת הליכות ובו בזמן היא היתה כה עיוורת לכל הסיטואציה, מה שנתן את ההרגשה הנוקבת שמדובר בתרבות, בנורמות של המוסד. לא היא המציאה את היחס הזה, אבל מתוך הרגל, ומתוך שהיא כפופה לבכירים ממנה, הנורמה הזו נראית לה נורמאלית.
מיטב הרופאים עובדים בבית החולים במרכז הארץ. ובית החולים כותב כתגובה למאמר על הלידות השקטות שהם מתייחסים במלוא הרגישות ללידות שקטות,
אני חוששת שאין להם שמץ של הבנה מה זה בכלל רגישות. כמו לשון האימרה: "פיל בחנות חרסינה".
הם פשוט לא מבינים, שאם לא מתייחסים ברגישות לנשים בכלל ולנשים יולדות בפרט, אי אפשר פתאום םout of the blue להתייחס ברגישות, אפילו אם הכוונה טובה, לנשים שאבדו את תינוקם.
רגישות היא רגישות היא רגישות.
וגם אטימות, ככה זה.
אני חוזרת ומזכירה בפוסטים שלי את "הבעיה שאין לה שם" של בטי פרידן. אני חושבת שהיחס לנשים בתהליך הלידה בהחלט מהווה "בעיה שאין לה שם". בעיה בלי שם לא יכולה להפתר. צריך לדבר על זה כדי שיהיה לזה שם.
ועוד כמה מלים אחרונות: לידה שקטה קורעת את הלב.
רופאה שאינה יודעת מה זה? זה כבר ממש חריג בעיני.
עובדת סוציאלית שאומרת שהילדים ישכחו מזה תוך מספר שבועות? זה השיח?
בואו נשנה אנחנו את השיח!
באו נדבר על זה, לא רק על האסונות, גם על הסבל "הרגיל" שלכן, שלנו, יולדות יקרות. למה לידה צריכה להיות סיוט? מי אמר שזה חוק גורל שכזה? למה למרות שהרפואה שלנו כל כך מתקדמת, הלידות חייבות להיות מסויטות כל כך?
ומה עם להתייעץ עם היולדת? למה לומר לה שסמי זרוז לא יוצרים צירים יותר חזקים מצירים טבעיים? למה לא להסביר שהזרוז יכול לייצר צירים ללא פתיחת צואר הרחם? למה לא לדבר עם היולדת בגובה העיניים שתדע מה שעומד בפניה? שתהיה שותפה להחלטות!
ועוד ועוד.
ועוד.