השנה מדברים לא מעט על בדידות. נדמה כי מחברים את תחושת הבדידות להיות האדם בגפו, כלומר חי לבד וממעט לפגוש אנשים. אבל בדידות בניגוד למה שניתן לחשוב, מרגישים לעתים קרובות גם כשנמצאים עם עוד מישהו או עוד אנשים, לפעמים המצאות עם אנשים רבים אף מחריפה את תחושת הבדידות. ההרגשה הינה שלמרות שאת בין אנשים, הם אינם רואים אותך, או מבינים את מצבך. הרי איננו מדברים כל הזמן עם אנשים על הרגשות שלנו, וההתנהגות שלנו מסתירה פעמים רבות את הרגשות האמיתיים. ואילו האחרים מתייחסים בעיקר אל מה שהם יכולים לראות.
אחת הבעיות השכיחות הנלוות למצב של משבר הינה תחושה של בדידות.
לא די שחווינו שבר בחיים, לעתים מהפך של ממש, מתווספת לכך הרגשה שהסביבה הקרובה מתרחקת מאתנו. אולי לא ביום הראשון או בשבוע הראשון, אבל כאשר המשבר מתמשך, נראה שחברינו מתקופה קודמת שוב אינם שם בשבילנו. האם תחושה זו נכונה?
קודם כל - לפעמים זה נכון. אבל - מצב זה נראה לי קצת מורכב מכדי לענות עליו בכן ולא.
אני חושבת שתמיד יש את מעגל האנשים שלא ממש חברים, יותר ידידים ולא רואים עצמם כחלק משמעותי מחייך ולכן כשאת במשבר, זה פשוט לא מתאים להם יותר והם פונים לדרכם. אבל נראה לי שזה לא הרוב. כי פעמים רבות אנשים מתרחקים לא משום שהם לא רוצים לעזור, הרבה פעמים הם אינם יודעים מה עליהם לעשות. גם אם היו רוצים לעזור הם אינם יודעים כיצד. משבר גורם לאנשים להבהל.
לעתים זה מעורר אצלנו בעת משבר שכזה כעס על הסובבים אותנו. אנו מרגישים שעזבו אותנו, שאנשים שחשבנו כחברים פתאום לא ממש אכפת להם מאיתנו, שמי שרצינו לסמוך עליו שוב אינו שם בשבילנו.
ואז בנוסף למשבר שהוא המקור העיקרי למצב הקשה, נוספת אכזבה מהסביבה, ותחושת הבדידות מחריפה מאד, גם כשיש סביבנו אנשים, לעתים בעיקר אז.
למה אנו מרגישים ככה, איך עלינו להבין את המצב, ומה לעשות כדי לשפרו.
מאיה הגיעה אלי לאחר שבעלה עבר תאונת אופנוע עם חבלת ראש. שבועות היה בין חיים ומוות, אך הוא יצא מכלל סכנה עם פגיעה מוחית. בעלה היה איש מחקר מבריק, מטפס הרים, ספורטאי, ואיש מלא אנרגיות. לא הרבה נשאר מכל האנרגיות האלה והמעט שנשאר הפך לאנרגיה שלילית של כעס על העולם כולו, על מזלו הרע, ועל כל מי שנמצא בקרבתו, הילדים והיא. הילדים כבר סיימו תיכון ומצאו את דרכם מחוץ לבית והיא נותרה איתו ועם מטפל בדירה קטנה ולחוצה ברמת גן.
בהתחלה כל החברים, באו תמכו, ניסו לעודד, תראה עוד תחזור לטייל איתנו.... אבל לאט לאט הבית השתתק. האוניברסיטה בה עבד החלה בתהליך פיטורין, אמנם נדיב כלכלית אבל נפשית זה פשוט גמר את שניהם.
כולם נעלמו אומרת לי מאיה שלבה שבור, למה? למה אנשים כאלה לא איכפתיים. הם הרי היו החברים הכי טובים שלו כשהיה הכל טוב ועכשיו, אנחנו לבד, גם החברות שלי הורידו ראש, מזל שיש לי העבודה שלי למצילה אותי.
אנשים לא יודעים מה לעשות מאיה, אני אומרת לה. והיות וכך הם מתרחקים, לכל אחד מאיתנו היו צרות גדולות בחיים שאחרים בכלל לא יודעים עליהם, וכל אחד שומר על הכוחות שלו, או כדי להתחזק או כדי להיות מסוגל להתמודד עם הורים חולים, עם אבדן פרנסה, עם ילד פגוע, לרבים מאיתנו סיפור קשה אותו איננו מספרים לאחרים. כדי שלא יגדירו אותנו דרך הסיפור הזה או כדי לחשוב על דברים אחרים ולשכוח מהצרות.
ויש אנשים לא מעטים נטולי אומץ, שאסון כזה מבהיל ומבריח אותם לקצה השני של העיר. לא רוצים לשמוע לא רוצים לדעת. לא רק מתוך אגואיסטיות וחוסר איכפתיות, הרבה פעמים מתוך צער, בהלה ואי ידיעה מה בכלל עושים במצבים כאלה.
אבל בדרך כלל משבר ובדידות הולכים בדרך כלל ביחד. כואב מאד. קשה מאד. אתה צריכה למצא כוחות מבפנים להתמודדות וגם למצא דרך להתקרב שוב לאנשים. לעתים אותם אנשים, לפעמים אנשים אחרים, לפעמים להיוועץ במי שעבר מצב דומה או בפסיכולוגית.
מאד תשתדלי לא לכעוס על מי שהתרחק. את זקוקה לכוחות ולכל אנרגיה שיש בך ולהעזר במי שכן אפשר.
יש כאלה. אני כזו. הייתי בסיפור הזה ואשמח לעזור לך.
לפעמים השביל מכיר את הדרך טוב מן ההולך בו. זה השביל שלך, לכי בו ותני לו להוביל אותך.