ליוויתי אשה צעירה, לינוי, בתהליך הלידה הראשונה שלה. היא תיארה את הלידה כסיוט מתמשך, ממנו יצאה עם תינוק מקסים אבל עם גוף חבול, פצוע וכואב מאד. טראומה של ממש. היא ניזקקה לזריקות נגד כאבים והתקשתה להתנועע למעלה מחודש, ולקח לה עוד כמה חודשים עד שיכולה היתה לחזור למקצת מן הפעילויות שהיתה רגילה בהן, שכן מדובר בצעירה ספורטיבית.
כחודש לאחר הלידה היתה לה בעיה מינורית בעור שאינה קשורה בלידה והיא נועצה ברופא צעיר ששאל אותה אם היא בדיכאון אחרי לידה. היא לא הבינה למה הוא שואל אותה ומה זה קשור? ואז, בביקור הראשון שלה בטיפת חלב עם התינוק שאלה אותה האחות אם היא בדיכאון אחרי לידה. בשלב זה היא כבר היתה די מעוצבנת ואמרה לי: הם בכלל לא מתעניינים בי, בכאבים שלי, בהחלמה שלי, רק מעניין אותם אם אני בדיכאון. כשאמרתי לאחות שיש לי כאבים קשים ושזה לא בדיוק מתכון למצב רוח טוב, היא פתרה אותי בהינף יד, אה זה? טוב אבל את לא בדיכאון נכון?
לינוי הרגישה שהיא לחלוטין שקופה לצוות הרפואי , תחושה שליוותה אותה מן הרגע הראשון בו היא הגיעה לבית החולים ללדת.
החוויה הזו הזכירה לי את המונח המבריק של בטי פרידן "הבעיה שאין לה שם" ששינה את פני הפמיניזם.
המונח הזה כל כך מבריק בפשטותו עד כי הוא ממשיך להתקיים בחייהן של נשים גם היום, רק הבעיות השתנו, אבל הן עדיין בעיות שעוברות מתחת לרדאר, ואף אחד לא ממש עוסק בהן.
מה זה בכלל דיכאון?
יש מצבים בהם האדם מאד מדוכדך, אולי מראה סימנים דכאוניים, וזה כתגובה למשהו קשה שקרה או קורה לו: למשל, כאבים קשים, מחלה קשה, אבדן משמעותי של משהו או מישהו בחייו. זה דכאון תגובתי והוא צפוי וקורה לרוב האנשים המצויים במצב קשה שכזה.
לעמת זאת, יש מצבים שבהם לא רואים שום בעיה הנראית לעיין, לא גופנית ולא ארוע משמעותי שאותו אדם יכול להצביע עליו, ואז מחפשים גורמים נפשיים. זה הדיכאון.
דיכאון אחרי לידה הוא מצב שמקושר בעיקר לגורמים נפשיים, לעתים הורמונליים, והוא יכול להמשך זמן רב או אף להיווצר באחור לאחר הלידה עצמה, ושאינו מקושר ישירות למצבה הגופני של האשה.
אבל הרבה פעמים, אולי אפילו ברוב המקרים, המצב המדוכדך של האשה אחרי הלידה, נובע מכאבים, מפציעה, מפגיעה גופנית וגם מחוויה של כוחניות ואכזבה קשה סביב תהליך הלידה.
במצבים אלו, נטפל בבעיות אלו קודם כל ומאד צריך להזהר מלתת כותרות של "סובלת מדכאון אחרי לידה". אפשר לומר כך: כאבים קשים, פציעה, ולצידם תהליך לידה ארוך מבלי שהוסבר ליולדת מה התרחש בו, גורמים ליולדת למצב רוח רע ולבכי. טבעי לא?
מה ההבדל?
הבדל של יום ולילה!!
להדביק לנשים סטיגמות, מחלות פסיכולוגיות שונות, זה ישן כפני ההיסטוריה. שגעון, היסטריה, דיכאון, וכו'..
דיכאון אחרי לידה יש בו משהו שמפיל את המצב על האשה, ולכל היותר על ההורמונים שלה,
אבל אם נראה שאחוז גבוה של נשים יוצאות מטולטלות מתהליך הלידה, ואולי נבדוק מה קרה שם בלידה שתרם או אולי אפילו גרם לתגובה שלה, אזי האחריות על מצבה נופלת על הממסד הרפואי, האם הממסד הרפואי (הגברי בעיקרו) משול לפרות קדושות שאסור להעביר עליהן ביקורת? זה נראה כך כי העובדה היא שממעטים מאד לדבר ולכתוב על זה.
איזה אשה תרצה לספר שהיא בדיכאון אחרי לידה? זה עלול להשמע לא טוב, שלא לומר סטיגמטי. אז הנשים שותקות. אבל אם נדבר אולי נגלה, שרב המשותף בין היולדות, אולי חלק מהבעיות נובעות מהממסד הרפואי, ומהיחס לנשים בעת לידה? ואז נדרוש ממנו להשתנות, להשתפר! במקום זה צומח לו בשקט מקצוע חדש של אשה שמתווכת בין היולדת לצוות הרפואי. למה יולדת צריכה תיווך בינה לבין המילדת של בית החולים והרופאים של בית החולים? ובכל זאת זה המצב!
בטי פרידן לא רק שמה אצבע על בעיה ללא שם, היא הראתה כיצד זה קורה בפועל.
ומה שהיא הראתה זה שהתקשורת עצמה והדרך שבה נשים בכלל והבעיות שלהן בפרט מובאות לידי ביטוי, משפיע על הדרך בה החברה שופטת את אותן נשים והסטיגמות שהיא יוצרת.
פרידן התמקדה בעיקר בעיתונות ובאופן ספציפי בעיתוני הנשים. היא הראתה כיצד בזמן מלחמות העולם העיתונות הנשית (אבל לא רק), הביאה סיפורים של נשים שיצאו לעבודה ובכך עזרו למאמץ הכלכלי של אותה עת, ובכך עודדה נשים נוספות ללכת בעקבותיה של אותה גיבורה מן העיתונות.
אבל לאחר המלחמה, כשהגברים חזרו ורצו את מקומות העבודה שלהם בחזרה, לפתע האשה המושלמת היתה זו שנשארה בבית לטפל בבעלה וילדיה, ואילו זו שהתעקשה לשמור על מקום עבודתה צוירה בצבעים שאינם מחמיאים, בלשון המעטה.
הנשים המשכילות של אותן שנים נשארו בבית, כי הרי יש להן הכל (כך קבעו העיתונים והמחקרים והפסיכיאטירים שהם בחרו לצטט), והתוצאה היתה דור שלם של נשים שיש להם "הכל" ובכל זאת הן בדיכאון "ללא סבה", שטופל בתרופות ובשיחות עם הפסיכיאטר, זאת עד שפרידן הפנתה את הזרקור לנשים אלו, והושמה האצבע על "הבעיה ללא שם".
מעניין כיצד העובדה שאנו נותנות שם למשהו, כלומר מסבירות אותו, לפתע הדכאון או החרדה משתפרים מיידית. אני רואה זאת אצלי בקליניקה לעתים די קרובות. כי תחושת שקיפות ובלבול, התחושה שקורה לי משהו שאיני מבינה מהו, התחושה שמסתכלים עלי וחושבים "משהו לא בסדר אצלה..", כל זה יכול להביא בקלות רבה לדכאון ולחרדה.
אבל זה לא דכאון אחרי לידה. זה הגוף ו/או הנפש שלך שאומרים לך שמשהו פה לא בסדר, שמשהו פה לא נראה לך, שמשהו פה לא מתאים לך!
תסמכי על עצמך, תקשיבי לעצמך ואם תרצי אני מזמינה אותך לברר ביחד מה בעצם קורה לך. זה הרבה פעמים הרבה פחות מסובך ממה שאת חוששת.
שמרי על עצמך,
אל תתני לאף אחד לומר לך שהילד שלך בסדר וזה העיקר. למה בכלל מתכוונים כשאומרים ש"זה העיקר"? שאת לא חשובה? שתפסיקי להתלונן?
אינני יודעת למה אומרים את המשפט הזה כשאת באה לטפל בעצמך. זה בהחלט חשוב מאד שהילד שלך בסדר, אבל גם את חשובה, גם לך מגיע להיות בסדר, את אמא שלו, אבל את גם אשה ואת רוצה להיות בסדר, גם בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך.