בתקופת הסגר של הקורונה דובר לא מעט על בדידותם של אנשים מבוגרים מאד, כאלה החיים לבד ואינם מרבים לצאת מן הבית או לתקשר עם אנשים. זו דוגמא כואבת במיוחד, וכזו המכאיבה גם לצעירים השומעים על כך ושואלים את עצמם כיצד יוכלו לעזור.
אבל הבדידות אינם נחלתם רק של מבוגרים וגם לא רק של אלו שחיים לבד. יכול אדם לחיות עם משפחתו ולחוש בדידות. יכול אדם להשתייך לקבוצה ובכל זאת כשהוא נמצא בקרב חבריו לקבוצה יחוש בודד מאד.
מה הסבה לכך?
סבות רבות יש לתחושת הבדידות.
ה"פשוטה" שבהן היא זו שהוא אכן לבדו, ללא מכרים, חברים או משפחה. לדוגמא אנשים שמהגרים לארץ חדשה, אינם שולטים בשפתיה ומנהגיה, אין להם חברים ומשפחה ולכן הם מרגישים בודדים.
או משפחה שעוברת לעיר חדשה והילד בבית הספר אינו מכיר את הילדים האחרים, מרגיש שונה מהם, מתקשה להשתלב ומרגיש בדידות.
המקור לבדידות במקרים אלו הינו מוכר ולכן גם יחסית קל יותר לחשוב על פתרון, אפילו אם פתרון זה אינו ישים למשך זמן מה. למשל לחזור לארץ, לאחר שהתקופה של השהות בחו"ל תסתיים והמשימה שם תסתיים.
אבל לפעמים הבדידות נובעת ממקור עמוק יותר. אדם מרגיש אינו מובן. את חיה במשפחתך ומרגישה שהורייך, או בן זוגך לא מבין מה השאיפות שלך, מה הרצונות שלך, הרגשות. כמה פעמים שניסית להסביר זה לא עלה בידך, או אולי אף אינך מנסה כי את מרגישה שאת מדברת בשפה שונה, כאילו היית בארץ זרה, רק שזה בביתך שלך.
לפעמים את מרגישה שקופה, העולם סביבך מתנהל לכאורה כאילו את שם ,אבל את לא מרגישה שבאמת "רואים" אותך. תחושה כזו עלולה לקרות למשל בעת משבר, אסון שנופל עלייך, והעולם מסביב מתנהל כרגיל. גם בעבודה, והחברים והמשפחה. נכון בהתחלה שאלו מה קורה, ובאו לבקר ושאלו במה אפשר לעזור. אבל לא ידעת להסביר את עצמך, וכשניסית הרגשת שגם אם מקשיבים לא מבינים אותך. לעתים פשוט אינך מוצאת מלים שמסוגלות להביע את מה שאת מרגישה . האחרים ממשיכים בחייהם בעת שחייך שלך נעצרו, לפחות כך זה מרגיש. עולם כמנהגו נוהג. אבל את נמצאת ביקום מקביל שבו העולם התרסק וצריך לנסות לאסוף את הרסיסים ולבנות מחדש.
זו בדידות שרובנו מרגישים בשלב כלשהו של החיים. זה מקום בו רק העולם שלך השתנה בעוד עולמם של אחרים נשאר יציב, והפער הזה יוצר כמו תהום, או מסך, לעתים ההרגשה כאילו את חיה בתוך סרט בעוד העולם האמתי ממשיך להסתובב כרגיל. הצער, הכאב ובעיקר ההכרח להתמודד עם עולם שהשתנה, הם הגורמים לכך. אבל בראיה אופטימית, בדרך כלל עם הזמן אנחנו חוזרים באופן הדרגתי להרגיש חלק מן העולם סביבנו, תוך הבנת השינוי שנכפה עלינו, קבלתו והטמעתו בעולמנו.
זוהי בדידות קיומית. אינני חושבת שאפשר להמנע ממנה. לכל אחד יש נקודות זמן בהן הוא רק עם עצמו. גם אם זה לא קל, זו תקופה בה לעתים אנו עושים חשבון נפש, הערכה מחודשת של חיינו ולעתים גם מוצאים דרך להתפתחות חיובית בחיינו.
אנשים שונים זה מזה. יש כאלה שאוהבים להיות לבד ויש כאלה שלא. יש כאלה שאוהבים להבין או לדבר על רגשותיהם ויש כאלה שלא. במובן זה גם תחושת הבדידות שונה מאדם לאדם, וביכולת שלהם לומר אפילו לעצמם שהם בודדים. בהכללה אפשר אולי לומר שגברים נוטים יותר לקבוע עם חברים לבירה או לספורט ונשים נוטות יותר לקבוע עם חברות כדי לשוחח איתן או אולי לחפש קבוצה שחולקת את אותן דאגות.
תקופת הקורונה העלתה לסדר היום את נושא הבדידות:
המשבר הנוכחי הוא של כולנו, והבדידות מורגשת אצל כולנו בגלל המגבלות. עובדים מהבית, אין פאבים ומועדונים, אין קונצרטים והצגות, אין מסבות וארועים ואין טיסות לחו"ל - מי היה מאמין שזה בכלל מצב אפשרי! תחושת חוסר אונים עלולה להשתלט עלינו.
אז מה לעשות?
קודם כל ולפני כל דבר אחר, צריך מאד להשתדל לא להיות כל הזמן לבד. מעטים אוהבים זאת! גם אלו שחיים לבד, בדרך כלל הולכים בבוקר לעבודה, ואילו עתה גם העבודה במקרים רבים מתבצעת מהבית.
תגידו לעצמכם, שאתם חייבים לפגוש אנשים..
אם הטילו עלינו לתפקד בקפסולות, בחרו לכם קפסולה קבועה, הורים, בני משפחה, חברים קרובים (אחד או שניים). ביקור במוזיאון. לא לוותר על ביקורים רפואיים חשובים שנקבעים לעתים די זמן מראש.
תבטלו מה שלא חשוב, לא מעניין ולא נעים.
חישבו על אדם מבוגר או בודד במשפחתכם או בשכנותכם, התקשרו אליו לוודא שהוא לא לגמרי לבד ואולי נזקק למשהו. אנשים מבוגרים עלולים להתבלבל בתקופה הזו ולא לדעת מה מותר ומה אסור. שיחה טלפונית שבועית יכולה להיות עזרה גדולה. אולי תעזרו לו לעשות קנייה באינטרנט של מצרכים, כמו שרובנו עושים או לקבוע לו תור טלפוני אצל רופא המשפחה שלו.
עזרה לזולת תמיד מותירה אותנו פחות בודדים. אנחנו מרגישים שעשינו משהו טוב ומועיל. מרגישים חלק מהחברה בה אנו חיים.
אל תוותרו על ספורט, הליכה, ריצה שחייה, יוגה, פלדנקרייז. גם בזום טוב, אם אי אפשר להפגש, אבל גם לצאת מהבית!
מילת המפתח הינה אל תוותרו, המצב הזה שנראה כאילו לא יגמר לעולם, הוא בכל זאת יגמר. תקופות קשות בחיים נותנות הרגשה כאילו הזמן עצר מלכת, אבל הוא לא עוצר. זו שנה שבה יש לכם זמן לחשל את עצמכם ואת סביבתכם הקרובה. הפחיתו בביקורת ובכעס, תוותרו על חדשות הטלויזיה, העדיפו סרטים, סדרות, קומדיות ומוסיקה. תרגישו שאתם נותנים דוגמא אישית טובה, וכשהכל יגמר תרגישו הישג אישי. לעמוד במשברים אף פעם לא קל , אבל זה יכול לחזק ולחשל, זה יכול לתת לאדם הרגשה שהוא יכול לסמוך על עצמו וביכולתו לעמוד בקשיים וזו תכונה הנחוצה בחיים לכולנו.