שנה קשה עוברת עלינו. זה עתה התחלנו להשתחרר מהקורונה, והנה אנחנו שוב בבית, אין בית ספר, חלקנו בתוך הממ"ד יום ולילה, לחלקנו 30 שניות להגיע אליו, ובעלי המזל שבינינו יכולים להתרחק מהבית ומהממ"ד, זאת בתנאי שתוך דקה וחצי נוכל להגיע אליו. דבר הניתן ליישום רק בקרב אנשים בריאים שיכולים לנוע בזריזות. שוב הילדים בבית, אמא למה זורקים עלינו פצצות?
מה לומר להם?
תמיד כדאי לענות על השאלות שלהם. בקצרה ובהתאם ליכולת שלהם להבין.
לקטנים תאמרו בפשטות : זה הרעים שזורקים עלינו פצצות, ואנחנו יותר חזקים מהם ועוד מעט ננצח אותם. עד שננצח אותם צריך להיות זהיר ולהכנס לממ"ד (או למקום עליו החלטתם) כדי לא להפגע, כי הרעים זורקים רקטות וגם אם הן לא פוגעות, זה מאד מסוכן. לגדולים תסבירו יותר כמובן! הם ממילא רואים חדשות בטלויזיה.
מה לעשות?
לתת הנחיות ברורות לכיצד להתנהג. לתרגל איתם את ההנחיות. לרוץ לממ"ד תוך כדי שסופרים 30 שניות או כמה שצריך. גם כדי שהילד יבין כמה זריז הוא צריך להיות, גם כדי שהוא יתרגל לפעולה הזו, לא יתבלבל בזמן אמת. ידע מה הוא צריך לעשות. אפשר לעשות מזה משחק. בוודאי! להזמין את הכלב המשפחתי לריצה ולצחוק על התגובות שלו..
להטיל עליהם מטלות: לבקש מהילדה להסביר לאחיה הקטן ולהרגיע אותו. לבקש מהילד הקטן לאסוף את הצעצועים שלו ולהרגיע את הצעצוע שנראה לו שהוא קצת מפחד. זה מחזק את הילד כאשר הוא מרגיע מישהו אחר, אפילו אם זו בובה!
באחד הימים שירדתי למקלט, ירדה משפחה עם ילד קטן וגם משפחה עם חתול בכלוב. החתול קצת ילל, והילד הקטן ניגש אליו: אל תדאג, הוא אמר לו, עוד מעט זה יעבור.. זה רעיון נפלא, לבקש מהילד להרגיע את החתול שבמנשא, אם יש אחד כזה. לשתף אותו בגובה העיניים ובהתאם לגילו.
השיתוף הזה של הילדים הוא בעיני הדבר כמעט הכי חשוב לבריאות הנפשית:
בתמונה שהעליתי יחד עם המאמר הזה רואים את שני ילדי במלחמת המפרץ.
במלחמה ההיא אסור היה לרדת למקלטים. הפחד היה ממלחמה כימית (אב"כ) וחומרים כימיים יורדים למטה, כך שצריך היה להשאר הכי גבוה שאפשר, כלומר בבית.
ההנחיות שנתנו לנו היו כאלה: לשים סרטי הדבקה על החלונות, כדי להגן מהתנפצות הזכוכיות. לאטום את דלתות החדרים ככל שניתן, לשים על הרצפה בד או סרט אטימה כדי שהגז/חומר לא יחדור דרך החרכים.
הילדים עזרו לנו לבצע את כל הפעולות האלה. בנוסף הם "עזרו" לנו לבנות מקלט בתוך הבית. הם עזרו לאסוף קרשים, ולבנות מהם מקלט בתוך החדר שנבחר לצורך זה. נתנו להם פטיש ומסמרים (מותאמים לגילם) שיעזרו בבניה.. בכל פעם שהיתה אזעקה רצנו כל בני המשפחה והתחבאנו בתוך המקלט הזה שהם עזרו לבנות, ובתוכו נמצאו שקיות הממתקים האהובות עליהם.
בתמונה רואים את ילדי בתוך המקלט עם מסיכות האב"כ על הפנים. כמובן שצריך היה לחכות לרגיעה כדי שניתן יהיה להוריד את המסיכות ולאכול את הממתקים.. זה היה מפחיד מאד, ונמשך 6 שבועות.
אבל הילדים עשו משהו לצורך הגנתם וזה מה שחיזק אותם וגם אותנו ההורים.
הגורם הכי משמעותי לחרדה הינו תחושה של חוסר אונים: "אני לא יכול לעשות שום דבר כנגד מה שקורה". ולכן כל עשייה מהווה כוח, ומגינה מפני חרדות.
מה עוד לעשות?
לכבות את הטלויזיה. לא להשאיר אותה דלוקה כל הזמן זה יוצר מתח רב. תאפו ביחד, תראו סרט, שמעו מוסיקה, צאו קצת לגינה הסמוכה בתנאי שתרגלתם הגעה למרחב מוגן, שמרו על פעילות רגילה ככל שניתן,
הפעילו את הילדים, הסבירו להם בקצרה מה קורה, הרגיעו אותם שזה עומד להסתיים בקרוב.
סימכו על ילדיכם. אם אתם תעמדו בזה, גם הם יעמדו בזה.
חיבוק גדול לילדי עוטף עזה היקרים והוריהם. אצלכם זה הרבה יותר קשה. ליבנו איתכם כל הזמן.