האם ידעתם כי ילדים שגדלים להורים בעלי גבולות נוקשים מדי (הורים שמענישים באופן חמור בהרבה ממה שעשה הילד) וילדים שגדלים להורים חסרי גבולות (הילד שלי תמיד צודק) מגלים הפרעות התנהגות דומות למדי? זה קצת מפתיע נכון? היינו מצפים שילד שמוותרים לו קצת יותר מדי ודורשים ממנו מעט יהיה עם פחות בעיות התנהגות מילד שנוהגים בו בקשיחות, כלומר מענישים אותו במידה לא פרופורציונלית ל"עבירה" שעשה.
מה ההסבר לכך שבשני המקרים בעיות ההתנהגות של הילד עלולות להיות דומות?
למה בעצם ילדים זקוקים לגבולות אבל במידה סבירה ולא מוגזמת? למה זה כל כך חשוב?
התשובה לכך פשוטה. בגלל שבלי ההורים הילד לא יכול להסתדר בעולם.
בעולם המערבי במשפחה ובסביבה טובה שדואגת לילד מכל ההיבטים אנו נוטים לקחת זאת כמובן מאליו. אבל האמת היא שהחיים של ילד בלי הורים תומכים, נמצאים בסיכון, גם ואפילו במדינה כמו ישראל.
כשילד מתחצף או מזלזל בהוריו, כלומר נוהג תחת אשליה שהוא יודע יותר טוב מהוריו, זה מעורר אצלו תהליך של היווצרות חרדות. הסיבה להיווצרות החרדות היא שהביטחון שלו מדומה. זה כמעט תמיד נכון, וזה נכון גם במצבים בהם הילד חכם במיוחד, גם אם הוא חכם יותר מהוריו, יודע לפתור בעיות במתמטיקה או בקיא בכל מיומנות יותר מהוריו.
ילד צריך חינוך והכוונה. הוא זקוק להרגשה שיש לו הורים ששומרים עליו ופועלים רק לטובתו. לצורך זה צריך גבולות ומשמעת. כמובן שהטווח בין גבולות נוקשים לחוסר גבולות הוא גדול. גבולות נוקשים מדי לא מלמדים, כי הילד לא מצליח להבין מה עליו לעשות כדי לרצות את ההורה וכך עלול גם לאבד אמון בהורה.
את צריכה בתוך הטווח הזה למצוא מקום בו את מרגישה די בטוחה כאם ששמה גבול נכון.
גבולות וסדר יום מגנים מפני התפתחות של חרדה:
תשמרי על סדר יום. עם קורונה ובלי קורונה, העקרונות מאד דומים.
5 ימי עבודה ולימודים, יום שישי יכול להיות מוקדש לעבודות הבית בהם הילדים בהחלט יכולים לעזור. המון ילדים אוהבים לקחת חלק בבישול, אבל גם בסידור החדרים שלהם וכיוצא בזה. שבת מנוחה. שעות קימה ושעות שינה, קבועים עם טווח של גמישות שאת קובעת. הגבולות מגנים גם עלייך, שלא תתעייפי יתר על המידה, שלא תכעסי על הילדים, אפילו לא בלבך, שהם אינם מתחשבים בך. את צריכה ללמד אותם כיצד להתחשב. זה חלק מהגבולות ששמים לילד. לא מה שאתם רוצים, לא תמיד מתי שאתם רוצים. יש כללים עלינו להתחשב בהם כדי ליצור חיים נעימים ופוריים בצוותא.
הבדל בין להקשיב לילדים לבין לתת להם להחליט:
כשאת מכינה את התכנית השבועית, כדאי לשאול את הילדים לשמוע לרצונות שלהם ולהתחשב בצרכיהם. אבל, זה לא אומר שהם מחליטים. זה לא צריך לפגוע במשמעת ובגבולות שההורים אמורים לשים בבית, בתכנית היום יומית שההורים הכינו עבורם. גבולות וסדר יום שומרים מפני חרדה.
"אבל אמא, שאלת אותי מה אני רוצה ובסוף לא עושים את זה!" צועק הילד, בועט ברצפה, עושה בלגן. נכון, את יכולה לענות, כל אחד אמר מה הוא רוצה, ועשיתי תכנית תוך התחשבות בכולם. "תפסיק להשתולל ותשב ליד שולחן העבודה כמו כולם". נשמע מוכר? זהו שיח חשוב בין אמא לילדים, ומה שאינו פחות חשוב זה, שזהו שיח מפחית חרדה. אמא קובעת, אמא יודעת מה לעשות, אפשר לסמוך עליה.
מה ההבדל בין "הכל מגיע לילדים שלי" לבין "הכל מגיע לי מההורים שלי"?
זה נראה משפט די דומה פשוט הפוך, לא? ממש לא!
רצונו העז של ההורה לתת לילד הכל אינו זהה לדרישה של הילד מההורה לתת לו הכל. אמא/ אבא אתם חייבים לי הכל...
אם נשמע הורה המבטא רצון עז לתת לילדיו כל שביכולתו נחשוב שזה טבעי עבור הורה לחוש ככה. אם נשמע את הילד דורש מההורה לתת לו הכל, נחשוב שהילד חצוף, אינו מחונך וחסר גבולות. משאת לב אינה זהה לחובה. רצון ההורה אינו זהה לדרישה ממנו.
רצון עז לתת נעשה באהבה ובמסירות אין קץ, ילדים היודעים שהוריהם עשו כל מאמץ כדי שלא יחסר להם דבר, יוצרים עימם קשר עמוק, הם אסירי תודה להורים, הם לומדים בעצמם להיות נדיבים, הן כלפי ילדיהם, והן כלפי הוריהם. הם לומדים את ערך הנדיבות, האכפתיות והדאגה לזולת.
אבל אם זה "מגיע לילד" או כך הוא חושב זה עלול לצמצם את האהבה, הכרת התודה ואת הרצון לנדיבות חוזרת, והופך ליחסי תן וקח, שנעשים יותר או פחות בנועם קול וברצון, אבל בוודאי מפחיתים את התוכן הרגשי העמוק שהם מבטאים.
ומה שלא פחות חשוב, זה מרוקן את הסמכות מתוכן. ההורים לא ממש מחליטים, הם רק עושים מה שמצופה מהם, ולכן צד החובה להישמע להם מתרוקן וצד התובענות גדל. היחסים עוברים בלבול גבולות, מה נותן, מי מקבל, מי בעל הסמכות ולמי צריך לשמוע.
לכן שמרי על גבולות
הקשיבי לילדים התחשבי בהם, אבל אל תתני לזה לפגוע בסמכותך בבית. את זו (הורי הילד) שמחליטה. אם הילד מסיק מכך שהתייעצת בו, שזה אומר שהוא מחליט יש כאן משהו חשוב מאד ללמד אותו: להודות להורה שהוא מקשיב לו ומתחשב בו. ויפה שעה אחת קודם!
זכרי: אלו עקרונות המגנים על הילד ומאפשרים לו להרגיש מוגן. גבולות וסמכות במידה נכונה, מפתחים אצל הילד תחושת בטחון, ואמון בהוריו. זה משמר אצלו שקט פנימי לעסוק במה שילד אמור לעסוק בחיי היומיום. הוא יכול להנות מזכותו הגדולה להיות ילד.