הייתי עדה השבוע מן הצד לארוע קטן יום יומי ולא מאד חשוב. ישבתי על ספסל בגינה קטנה ובה מתקן טיפוס לילדים. היו בסביבה כמה ילדים קטנים שעבורם הוקם המתקן. ילד אחד כבן שנתיים התחיל לטפס על המתקן וילד אחד יותר גדול ממנו לא רצה שהוא יעלה ואיים להרביץ לו.
אמו של הילד הקטן שראתה את המתרחש באה ונזפה בילד היותר גדול. כמה דקות אחר כך הגיעה האמא של הילד היותר גדול ואמרה לאמו של הילד הקטן, שהיתה צריכה לפנות אליה ולא אל הילד שלה והאמא הראשונה אמרה לה שהיא היתה צריכה להיות בסמוך ולהשגיח על הילד שלה. כולם היו מבואסים קצת.
כשחזרתי הביתה קראתי פוסט קצר בפייסבוק של אמא אחרת בכלל מסיפור אחר, שמספרת על הילד שלה שניגש להרביץ לילד קטן שישב בשקט על המגלשה. בפוסט שלה היא מספרת שהילד שלה אוטיסט ותהיתי אם הילד הקטן המרביץ שראיתי בגינה היתה לו איזו בעיה בריאותית או התפתחותית. אין לי תשובה על השאלה הזו, והשאלה היא אם זה באמת משנה.
כי ילד שמרביץ יש לו בוודאי איזו בעיה, זה יכול להיות "רק" שרע לו, או "רק" שאף אחד לא שם לו גבולות, או שהוא סובל מאיזו בעיה מסוימת וההורים מנסים אבל לא מצליחים ללמד אותו טוב ורע ואיך מתנהגים עם ילדים אחרים. ההורים רוצים לחנך אותו אבל מתקשים בתהליך. לא כל הילדים הינם "אותו דבר". יש ילדים שטוב להם ויש ילדים שלא כל כך. והסבות רבות. על כך נשוחח בפעם אחרת.
כך או אחרת, ההורים תפקידם לשמור וללמד את הילדים שלהם איך מתנהגים וגם איך לא מתנהגים. להשגיח עליהם זה בוודאי תפקידם ההורים ומסבות נוספות, אבל בעיקר אם אתם יודעים שהילד מרביץ.
שמעתי פעם אמא אומרת שבגיל שנתיים אם אפשר לכעוס על ילד שנושך כי הוא קטן מדי ולא יבין ורק יסבול מזה שכועסים עליו. אז יש לי חדשות מסעירות. אפשר וגם צריך לשים גבולות לילד בין שנתיים וגם לפני גיל שנתיים ובכל גיל ומצב שהילד עושה דברים שפוגעים בעצמו או באחרים. ילד שגדל באוירה שהכל מותר לו זה ילד שיפתח בעיות התנהגות.
יש מחשבה שגויה מסוימת שאם ניתן לילד כל מה שהוא רוצה אזי הוא יהיה ילד מאושר. זה ממש לא המצב. ילד מאושר הוא ילד שיכול לסמוך על ההורים שלו וכדי שהוא יסמוך על ההורים שלו צריך לשים לו גבולות וללמד אותו בעצם הכל. כי הוא אינו יודע שום דבר, כלום על העולם הזה, וככל שהוא גדל הוא מבין יותר ויותר כמה אינו יודע. העולם עלול להפחיד אותו, מפלצות יכולות להתחבא מתחת למיטה, הספר יכול להראות לו איש רע ומפחיד וזו רק ההתחלה.
לכן, כדי שילד יגדל באופן בריא ההורים חייבים להגן עליו בין היתר על ידי שהם שמים גבולות. כך הוא לומד שהם יודעים איך עובד העולם ואפשר לסמוך עליהם שכמה שהוא לא יודע כלום הם תמיד יהיו שם בשבילו ויכוונו אותו.
אלו כמובן לא המלים שעוברות במוחו, הוא קטן מדי, אבל זו התחושה שאנו רוצים להעביר לילדים שלנו, שהם גדלים במשפחה שמגינה עליהם ומכוונת אותם לדרך נכונה. הגבולות גם מגינים על ילדים מהתפתחות חרדות במשך הדרך.
אני יודעת שהורים לילדים בעל צרכים מיוחדים מרגישים הרבה פעמים שלא מקבלים אותם יפה, שלא מבינים אותם. זה קרוב לוודאי נכון. רק רציתי להציע, אם בדוגמא עליה סיפרתי, נניח שהילד המרביץ היה אוטיסט, אמא או אבא של ילד שאינו אוטיסט לא ידעו לזהות או להבין את זה. איני יודעת, אולי להסביר להם יכול להיות במקום? אני משערת שיש הורים שירצו להבין וכשיבינו ירצו לעזור. ויש גם הורים שלא. זה סיכון מסוים. רק חומר למחשבה.
אבל בכל אופן, נראה לי נכון להשגיח על ילדים שמשחקים בשטח ציבורי, זה תמיד נכון ובעיקר נכון אם אתם יודעים שהילד שלכם מרביץ. אם אין גננת שמשגיחה, זה התפקיד והחובה שלכם. ילדים קטנים זקוקים להשגחה והכוונה.
ישמע לכם אולי מוזר, אבל ילדים שגדלים במשמעת קשה ונוקשה (עונשים כבדים לכל "עבירה") וילדים שגדלים ללא גבולות (הילד שלי תמיד צודק) עלולים לפתח בעיות התנהגות דומות במשך הדרך.
בואו נשמור על הילדים שלנו ונלמד אותם שיש בעולם מקום לכולם וצריך לדעת להתחשב. זה יעזור להם במשך הדרך.
コメント